האמת שמסתתרת בפנים

במשך שנים אנחנו מתבדחים בבית שיש לי הפרעת קשב וריכוז. לא כי זה באמת מצחיק אותנו אלא כי זה התירוץ למה אני לא יכולה לשבת בשקט או רצוף. למה כשאני למדתי למתמטיקה בתיכון זה היה חצי שעה למידה שעתיים הפסקת מנוחה.

מבחינת ההורים שלי לא באמת יש לי הפרעת קשב וריכוז, הרי כשאני יושבת ומציירת אני עושה את זה בריכוז מטורף במשך שעות בלי שמשהו כלשהו יפריע לי.

אני קוראת ספרים בלי בעיה.

ובעצם, הם טוענים שכשאני עושה משהו שמעניין אותי אני עושה את זה בלי קושי.

אבל כשזה נוגע למשהו שלא מעניין אותי ואני מנסה לעשות אותו ואני נכשלת או לוקח לי מלא זמן לעשות אותו זה לא בגלל שיש לי הפרעת קשב חס וחלילה. זה כי אני עצלנית.

אז בילדות שלי אני גדלתי תחת הכותרת "הכישרונית והעצלנית" בבית. 

אני הכבשה השחורה.

מתקשה בלימודים רגילים אבל כשזה נוגע לאומנות אני מעולה

הציונים שלי לא תמיד גבוהים בספרות או תנ"ך אבל היי, כשזה מבחן של תולדות האומנות היא מפציצה.

אני יודעת שאני דברנית. חופרת. לא סותמת את הפה. מייצרת המון רעש.

אני יודעת שאני וחֶברה רגילה של אנשים זה קיצוני, או שמתים עלי או שסולדים ממני.

אני יודעת גם שהתנהלות בחברת אנשים קשה לי.

מה שכנראה מסביר למה אני יוצרת חברויות תוך שנייה אבל מתקשה לשמור עליהם ותמיד חוזרת לאותה קבוצת חברים קטנטנה שמכירה אותי ורגילה אלי.

אני יודעת שרעשים מסיחים את דעתי ממש בקלות

שאני שכחנית.

מבולגנת ממש אבל מסודרת בצורה פנאטית לגבי דברים מסויימים

אני אדם שמאוד מקבל דברים בפתיחות אבל בדברים מסויימים אני כמו קופסא שתוקעה על סטיגמות מלפני כמה עשורים.

אני זוכרת בקלות בע"פ סרטים שאני רואה רק פעם או פעמיים אבל כשזה מצריך לזכור הוראות לשיעורי בית אני צריכה לקרוא את הדף אפילו 6 פעמים וגם אז אני לא אזכור אלא רק אקבל מושג כללי למה צריך לעשות. וכמובן אגלה בסוף ששכחתי את כל מה שחשוב.

בשורה התחתונה כשאני חושבת על התכונות הרעות שבי זה שאני עצלנית, טיפשה ומבולגנת. אה וכמובן שמשהו ממש דפוק בי מבחינה חברתית.

בתחילת השנה ישבתי עם חברים מהכיתה. אחת מהן סיפרה שהיא על ריטלין.

הסתקרנתי. על פי מה קובעים אם את עם הפרעת קשב וריכוז באמת? מה, זה לא משהו שהיועצת ביסודי הייתה צריכה לצלצל להורים בשביל זה?

המשפטים הבאים שלה תיארו כמעט את כל הדברים שאני שונאת בי שחשבתי שזה רק אני כי משהו דפוק בי.

דברים שאני שנים נוזפת בעצמי על לשנות אותם ולא מצליחה.

דברים שחשבתי שרק אצלי זה ככה. כולם נורמלים רק אני דפוקה.

ועכשיו מסתבר שיש עוד מישהו כזה בעולם

רגע, לא. לעזאזל יש עוד מלא אנשים כאלה בעולם!!!

דיברתי עם clarity. מסתבר שהיא והחברות האחרות חושדות בזה כבר שנים אבל לה היה ברור שאני מודעת לזה.

כלומר אני מודעת לדברים האלה ולשם של התופעה. אני לא.

השנה נמשכה. אני הבנתי יותר ויותר איך אני מצליחה לתפקד בלימודים הקדחתניים שלי (אוזניות אטומות לרעש, לגרש את כולם מהחדרים שליידי כשאני עובדת, לא לצלצל אלי כשאני באמצע משהו. רשימות, רשימות, ועוד רשימות.) 

בסוף תקופת המבחנים עשינו ארוחה משפחתית.

אח שלי דיבר על האבחון שעשה ושנמצא שהוא עם ADHD קל יחסית ושהוא צריך ריטלין רק לקראת בחינות.

שאלתי גם אותו שאלות.

מסתבר שלא כולם משנים כל הזמן תנוחה בכיסא. שלא כולם ממוללים דברים בידיים כל הזמן.

הוא הפנה אותי לשאלון הזה.

נכנסתי, קראתי כמה כתבות, עניתי על השאלון כמעט על כולו בחיוב והחלטתי לברר הלאה.

ביררתי.

אובחנתי.

יש לי ADHD ברמה כזאת שמצריכה ריטלין לאורך כל היום.

המאבחנת אמרה לי שבמבחן TOVA ציונים בין 17 ל-23 זה עם סיכוי סביר להפרעת קשב וריכוז. 24 ומעלה אתה עם הפרעת קשב וריכוז על בטוח.

הציון שלי? 32.

ככל שאני קוראת יותר אני מבינה עד כמה זה דפק לי את החיים לא לדעת את זה.

אמא שלי רצתה לשלוח אותי לאבחון כבר כשהייתי בת 6 כשהיא שמה לב שאני לא מסוגלת לשבת להכין שיעורים.

אבא שלי אמר שזה עניין של רצון.

הוא אומר את זה גם עכשיו

הוא מבחינתו אני עצלנית. לא מתאמצת מספיק. הרי כשאני רוצה וזה תחום שמעניין אותי אני יכולה.

הוא עושה טעות פטאלית.

שנים שאני מרגישה הטיפשה של המשפחה. הלא יוצלחית. העצלנית בגלל שאני האמנתי שזה נכון שאם באמת הייתי רוצה משהו הייתי מצליחה.

הסממנים:

אני לא מצליחה לקרוא טופס רפואי או משפטי.

לא מצליחה.לא משנה כמה זה חשוב שאבין על מה אני חותמת.

אני קוראת את המילה הראשונה. אחלה. הבנתי מה המשמעות שלה. 

אני עוברת למילה השנייה. אחלה. הבנתי גם אותה.

אבל רגע.. מה היתה המילה הראשונה?

אה אוקי קראתי אותה שוב. עכשיו מה הייתה השנייה? אה נכון. אוקיי עכשיו קראתי שתי מילים. את שתיהן בנפרד אני מבינה. עכשיו השלב של לסדר אותם עם הגיון פשוט בתוך משפט..

המוח נכבה.

אני יושבת בוהה באותיות שכבר לא מסתדרות למילים.

בוהה הנייר עם אותיות שעליו מסודרות בשורות. נראה כל כך רשמי.

והמוח כבוי.

אין מחשבה אחת שרצה בראש. רק בהייה.

אחרי כמה דקות הוא חוזר לחיים ואני בוהה בדף לא זוכרת מה אני אמורה לעשות.

מסתכלת סביב.

אני זוכרת שהייתי אמורה לעשות משהו אבל אין לי מושג מה.

עניין הזיכרון הוא עניין מרגיז ממש.

אני מדברת על משהו עם מישהו. הנושא שיחה גורם לי להרגיש משהו. שמחה, עצבות, אשמה. לא משנה מה. השיחה נגמרת. אני נשארת עם ההרגשה ואני לא מצליחה להיזכר למה אני מרגישה ככה.

אני מרגישה אשמה על משהו שעשיתי אבל אני לא זוכרת למה. 

וזה נורא!!!

סדר עדיפויות ובלאגן

אני רוצה לסדר את החדר.

באמת.

הוא מבולגן ממש ואני רוצה שיהיה לי מעבר ישיר לארון הבגדים.

אבל.. כל אחד מהדברים שבדרך צריך לשים במקום כלשהו. ולפעמים זה לא כמו ארון בגדים שלכל סוג בגד יש מדף ומיקום.

צריך לחשוב על מקום.

והבעיה זה שזה צריך להיות מקום שהגיוני לי. לראש שלי. כי אני לא אזכור איפה שמתי את זה א"כ אז אני צריכה מראש לשים אותו במקום שאני אחפש.

ואז מגיע השלב שאני מתחכמת עם עצמי ושמה במקום שנראה לי שאני אחפש אבל כשאני בסוף צריכה לחפש אני הולכת למקומות הבנאלים שכנראה זרקתי לשם כי לא היה לי כוח למצוא לו מקום אמיתי

אנרגיה. או, הינה נקודה מרגיזה במיוחד.

אני עייפה.

כל הזמן

לא משנה מה אני עושה אני מותשת

לא משנה כמה אני ישנה אני מותשת

הדברים הקטנים שלוקח לכולם כמה דקות לעשות לוקח לי המון זמן. ואיכשהו זה תמיד יותר מסובך מלכולם והרבה יותר קשה. ואני הרבה יותר עייפה אחרי זה מאחרים.

ככה זה נראה

אני עסוקה במיליון דברים לעשות.

לסדר את החדר, לשים בגדים לכביסה, לקפל בגדים שזרוקים על הריצפה, לעשות זוגות בגרבים, לסדר בערימה את העיתונים, לעשות קלסר של מסמכים וכו'.

על פניו לא נראה כמו משהו שלוקח הרבה זמן לעשות. בטח ובטח שלא להעסיק יום שלם.

האמת המרה היא שאני כנראה אעשה חלקיק קטן מהדברים האלה וגם אותם לא עד הסוף.

אני מתחילה לסדר את הבגדים שעל השולחן ומגלה שאין הרבה מקום בארון.

צריך לעשות סדר.

אז אני מוציאה את כל הבגדים מהארון ומתחילה לעשות סדר

היי, הינה חולצה שלא ראיתי הרבה זמן! מעניין אם היא עדיין עולה עליי.

מודדת. מגלה שלא ממש כי עברו עשר שנים מאז שקניתי אותה ועל אף שאני עדיין באותו גובה החזה שלי גדל קצת ועכשיו זה לא באמת מתאים.

מתבאסת.

הולכת להביא שקית לבגדים למסירה.

מבינה שבעצם זה יעלה על בת דודתי וזה גם הסגנון שלה, אז הולכת להביא עוד שקית. אחד לבת דודה ואחת למסירה.

ממשיכה לעבור על הבגדים.

מכנסיים שארוכים עליי. כנראה לא לקחתי אותם לתופרת כשתכננתי אז.

ועכשיו יש להם חור.

טוב את זה אני יכולה לתקן

הולכת לסלון לתאורה הטובה ומוציאה ערכת תפירה.

אני מכירה את עצמי וכדי שלא אעצור באמצע לבהות במכנס אני מדליקה טלויזיה. זה משאיר אותי מרוכזת במה שאני עושה.

אני מסיימת לתפור ובדיוק מתחילה תוכנית שאני רוצה לראות. טוב נשים את הדברים בצד ונראה.

רואה כמה סדרות ואז הבטן מקרקרת

הולכת ומכינה ארוחת צהריים.

מרגישה מנומנמת ונרדמת (סה"כ עבדתי ממש קשה עד עכשיו)

קמה. מתארגנת לעבודה ויוצאת.

חוזרת מהעבודה והולכת למחשב

צריך לשלוח מיילים

זה מצריך לכתוב מה שתמיד גורם לי לדחות את זה כי אני צריכה לעבור על זה כמה פעמים לוודא שיש רצף בין מה שאני כותבת ואז גם לוודא שזה לא גס רוח או משהו בסגנון. שאני מספיק מנומסת.

אז אני מחליטה לעשות את זה אחרי ארוחת ערב.

מכינה ארוחה, יושבת בסלון לאכול ומדליקה טלויזיה.

אוכלת. רואה. נרדמת.

קמה ב1 בלילה והולכת לחדר.

המיטה מלאה בבגדים. השולחן עדיין עם בגדים לא מקופלים. המכונת כביסה עדיין מלאה ולידה הסל כביסה מפוצץ, הכביסה שבחוץ כנראה תישאר שם יום שלישי ברציפות ואני כל כך עייפה מכל היום הזה שפשוט חוזרת לסלון וישנה עם הספה.

וכל אדם רגיל שיקרא את זה יחשוב שאני עצלנית שאין דברים כאלה.

שאם אעשה קצת ספורט אהיה יותר עירנית

שאם אסגור את הטלויזיה אני אספיק יותר

שאם הוא עייף בצהריים ולא הולך לישון ועדיין מתפקד אז אני סתם מפתנקת כשאני ישנה שנ"צ ועוד מעיזה להתלונן שאני עייפה.

ובכלליות תפסי את עצמך בידיים. האדם היחידי שאת יכולה להאשים במצב הזה זה את. יא עצלנית טיפשה ומבלוגנת.

והאמת, עד לאבחון הייתי מסכימה איתו לחלוטין.הייתי יושבת עם עצמי לעשות חשבון נפש. גוערת בעצמי שאני שונאת את ההתנהגות הזאת שלי אבל לא מצליחה לשנות אותה. גם זה כנראה כי אני עצלנית.

מחליטה שאני אחפש פסיכולוגים דבר ראשון על הבוקר, אולי עם טיפול איתו אני אבין מה לא בסדר אצלי.

ADHD? זה לאנשים אחרים.

אני סתם טיפשה.

מלאת אנרגיה כמו של ילד וקורסת בעשר בלילה. האמת גם כמו ילד

אני עצלנית

ולכן גם מבולגנת.

אז זהו. שלא.

אני לא טיפשה.

אני לא עצלנית.

האנרגיה שלי היא דבר טוב שנובע מהיפראקטיביות.

אני עייפה וקורסת בגלל שכל דבר קטן קשה לי הרבה יותר מאחרים.

כשעשיתי את המבחן TOVA לפני הריטלין הוא היה משעמם. המוח שלי נדד למחשבות וכתוצאה מזה אפילו לא ראיתי את המסך מחשב שלפני. הרעש של המעבד היה ממש חזק ומציק.

ואז לקחתי ריטלין וחיכיתי שעה וחצי.

ואחרי 50 דקות בערך קרה משהו מוזר.

כאילו מישהו עצר את הפאטיפון בראש שלי

מאז ומתמיד הייתה לי מוזיקה בראש.

לאנשים נתקעים שירים בראש זה לא מיוחד

אבל אצלי המוזיקה הייתה כל עוד לא ראיתי טלויזיה (שזה מסביר למה אני מרגישה רוגע כשאני בוהה בה) או קראתי ספר.

וזה גם לא שירים מלאים. זה אפילו לא בית שלם. זה שתי שורות והרבה פעמים רק חצי משורה שחוזרים על עצמם שוב ושוב.

תוסיפו לזה גם את המחשבות שלי. שכשאין מחשבה חדשה אני שומעת בrepeat את המילה האחרונה שוב ושוב בראש מהדהדת לה עד שיש לי מחשבה חדשה בראש.

ואל תשכחו שכל רעש קטן מסביב נקלט לי בראש הרבה יותר חזק משהו באמץ ומהדהד לו שם גם עד שיוחלף ברעש אחר.

אבל אחרי 50 דקות מלקיחת הריטלין אני לא הצלחתי להיזכר מה היה השיר שהתנגן לי בראש כל הבוקר.

המחשבות שלי היו בודדות. כלומר בלי הד.

אני חשבתי על משהו וכשזה נגמר היה שקט.

והשקט זה... הלחיץ אותי

איך אנשים רגילים לא מתחרפנים מזה?!

שקט פה!

שמישהו יחזיר לי את המוזיקה אני לא יכולה יותר!!

שמישהו יחבר את התקע לשקע וילחץ  play ואז repeat

בבקשה!!!

אז אחרי מאמצים רבים שלקחו כמה דקות החזרתי את המוזיקה לראש.

הייתי צריכה לנגן את הפזמון בכוח בראש שוב ושוב. עד שזה נקלט.

פיו... לפחות זה

הלכתי לעשות את המבחן.

גם עכשיו הוא משעמם. וגם עכשיו מידי פעם המחשבות נודדות.

אבל אני אשכרא רואה את המסך!!!

אני מסוגלת לחשוב ולעשות עוד פעולה מעבר.

אני נהגתי הביתה וזה היה כמו על אקסטזי.

הכל היה בהיר יותר

לכל מכונית ועץ היה layer משלהם.

לפני הריטלין כשהייתי מדברת עם מישהו אחרי דקה או שתים המוח היה נכבה. בלי אזהרה. אני לא רואה ולא שומעת את מי שמולי. ככה לפרק זמן מסויים עד שהמוח היה נדלק. והייתי שומעת את ההמשך בלי הקשר. לפעמים מנסה לעשות את ההקשר לבד ולפעמים צריכה להגיד "סליחה לא הקשבתי לרגע תגיד שוב?"

אבל אחרי הריטלין, מישהו מדבר. אני מקשיבה.

זהו. כזה פשוט.

ובכלל כל דבר קטן היה פשוט.

קל.

לא מעייף.

ואז הרגשתי יותר מתוסכלת.

אם זה כזה פשוט איך אני מתקשה עם זה?!

למה אני לא יכולה בלי תרופות?!

למה?

כי המוח שלי לא מפריש את הכימיקלים הנכונים כדי שאוכל לעשות את זה לבד לא משנה כמה אני ארצה.

וזה משהו שההורים שלי מסרבים להבין.

אני לא שולטת בזה.

אני לא יכולה לגרום למוח שלי לעבוד כל הזמן באופן רציף.

לא יכולה להתרכז כשאני רוצה.

אני לא מצליחה לסדר סדרי עדיפויות בראש.

ולא משנה כמה זה חשוב אני לא אזכור את זה בלי רשימה.

ופתק שיזכיר לי את הרשימה.

ל- ADHD יש יתרונות.

סופר ריכוז במה שמעניין אותי מה שמביא אותי להצלחות רבות בלימודים.

מלא אנרגיה שמפצה לפעמים על העייפות התמידית.

והקשרים. המוח שלי עושה הקשרים בצורה שונה מאנשים אחרים מה שהופך אותי ליותר יצירתית מאחרים

אבל יש לזה גם חסרונות מעבר למה שציינתי פה.

mood swings

מעברי מצבי רוח כמו אישה בהריון.

הדברים הקטנים ביותר יכולים להטריף אותי ולעצבן אותי ממש.

אני שנים ידעתי שמה שמרגיע אותי זה שוקולד בלי לדעת שהקפאין בו, שמעורר, הוא הגורם לרוגע שלי.

אני גם נעשית סופר שמחה נורא בקלות. ואני לא רואה בזה משהו רע רק שלאחרים אני עושה המון רעש. ואני לא בדיוק שולטת בזה או שמה לב לזה עד שמישהו אומר משהו. וגם אז אני לא מצליחה להיות בשקט להרבה זמן.

הריטלין מאזן את זה

אני מרגישה כמו איך שכל האנשים הנורמלים נראים שהם מרגישים.

הכל פשוט וקל.

ומה שקשה הוא לא בלתי אפשרי.

לימודים וקריאה? מה הבעיה!

לדבר עם אנשים? בשמחה!

ולבצע מטלות פשוטות וזריז? יאללה למה לא?

אני יודעת שיש הרבה התנגדויות לריטלין.

אבל כל מי שמתנגד לדעתי הוא אדם שמעולם לא סבל מהפרעת קשב וריכוז. 

הוא אדם שלא יודע מה זה תיסכול עד שלא ניסה לעשות משהו שכולם סביבו עושים בלי בעיה ולהיכשל בו שוב ושוב

למעשה, מי שמתנגד לריטלין הוא אדם רגיל שחושב ש-ADHD ו-ADD זה משהו טרנדי וחולף, שכולם מאובחנים בזה, שחברות התרופות המציאו את זה עם תסמינים שמתאימים לכולם כדי שכולם יקנו ריטלין ושלמעשה זה לא באמת קיים וכולנו צריכים להפסיק להתעצל ולקום לעשות משהו עם עצמנו.

ולמען האמת, להגיד את הדברים האלה למי שיש להם ADD או ADHD זה פשוט רוע לב.

החיים שלי היו מאבק תמידי בכל דבר ואפילו לא ידעתי את זה.

זה מגוחך שהשם של הבעיה מקל מאוד על ההתמודדות שלי עם זה. אבל זה ככה.

ועכשיו, עם ריטלין אני מקווה שאלמד להכיר את עצמי מחדש, אדע מה היכולות האמיתיות שלי ואפסיק לחשוב על עצמי כעל טיפשה עצלנית ומבולגנת.

בקיצור- viva la vida