חמישה חודשים.
קסם. עברו עליי חמישה חודשים קסומים, מלאים, ריקים. גדושים.
התקדמתי אינספור צעדים קדימה, שתקתי המון. הספקתי כלכך הרבה ללמוד, להיות, לראות מבעד.
עזבתי בכאב אך בלב שלם את המעגל התלאביבי שברחתי אליו אז, ובאתי. באתי להתמודד פנים מול פנים על הרחבה, המרווחת והגדולה, והמפחידה הזו.
בצדק מפחידה.
הייתי ביבשת אחרת. חוויתי חוויה שלימדה אותי והשאירה בי דברים שמעולם, לעולם, לא הייתי לומדת בשום מקום אחר.
ראיתי מדינה שלמה, נשארתי לבד, בלי הגשר, בלי יד לאחוז בה, ואספתי לי עוד, ועוד ועוד כלים לדרך, ושמרתי אמונים כמו ששומרים על מכרה זהב.
הייתה לי אהבה רחוקה וגדולה שהחזיקה ושמרה עליי.
בארץ הדברים לא היו כפי שציפיתי. טיילתי קצת, שתלתי ערוגות של פרחים צבעוניים בחצר, חיפשתי קצת עבודה, לא מצאתי את עצמי, הייתי נוכחת מעט. בעצם, לראשונה לא הייתה לי תכנית מגובשת ל-מה הדבר הבא. האהבה הייתה הדבר היחיד שנשאר עומד איתן אל מול כל רוחות הפרצים שעברו עליי.
הגיע היום ומשום מקום גם היא התרסקה. התרסקה לי בפנים. ניפצה לי את אישוני העיניים וניקבה לי את הלב.
לא היו לי את האמצעים לאכול את זה. עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות. נפגשתי כל בוקר בצפיפות עם הבדידות, עד שהסכמתי להסתכל לה בעיניים ואפילו לזרוק לה רבע חיוך.
נשמתי את הבית שלי. עמדתי על הרחבה, המרווחת והגדולה, והמפחידה הזו, ונשמתי לאט. מקשיבה.
בחנתי מחדש את כל תצורות המחשבה שלי, הסתכלתי שוב ושוב על עצמי וישבתי בגינה, קראתי ספרים ועיתונים ואינטרנט, סרגתי מחממי ידיים וכובע למקרה שיהיה חורף בהמשך. ההמשך...
השלמתי זמן עם עצמי ועם מאי. ישנתי ונחתי את כל השעות שרציתי לנוח, הסתגרתי וניתקתי פלאפונים, פייסבוקים, שיחות סרק מיותרות, התמכרתי למופע שנות ה70' וראיתי המון סרטים וטלנובלות, חייתי יום יום את המשפחה שלי מחדש ולמדתי לגור איתם, קיבלתי חום ואהבה, החזרתי לכריסטינה את מלוא תשומת הלב שחסכתי ממנה ודיברתי המון עם אלוהים אחד.
שעות על שעות, ימים ולילות ארוכים העברתי בין שתיקה לדמעות, הקדשתי זמן בלתי מוגבל לשאלות החיים, לכאב שלי, למירמור כללי על חוסר הוודאות הזה ולעצב גדול, גדול. ולא כתבתי אפילו מילה.
עד שכתבתי שיר. במשמרת אחת פסטורלית, עם קפה ופנקס ודממה מקסימה של המושב שהתחלתי כמעט לחבב. הצצתי מעל המים... שיניתי כמה עניינים בחדר, ציירתי, הוצאתי את המצלמה שוב. הפסקתי לחפש ולתור אחר משהו שאני בכלל לא רוצה בו.
החלטתי למכור את האוטו ונפגשתי לכמה שיחות בזכרון יעקב. רציתי לצחוק ולשבת לבירה ובסוף מצאתי וישבתי לשתיים, ושלוש. כל יומיים, שלושה. גם הלחנתי בצוותא את השיר שלי, ושרתי. נסעתי קצת לתל אביב, נסעתי קצת לפה וקצת לשם. חידשתי קשרים ישנים וטובים, פגשתי קשרים חדשים וטובים ולמדתי דרכם עוד ועוד ועוד על עצמי, סילקתי 200 "חברים" לא ראויים ולא מוכרים מהמעגלים שלי וטיהרתי לאט לאט את הרחבה המלוכלכת בדם עכור וישן.
חזרתי לשיר עם כריס, לכתוב רשימות, נסעתי שוב לתל אביב, דיגמנתי, בישלתי, קניתי להרגשה ולא לארון, נזכרתי מהו צחוק גדול ומהי תאווה לעיניים ונוכחתי שוב לדעת שהשמחה היא בדברים הקטנים.
עכשיו, אחרי החמישה חודשים הארוכים והמפרכים האלה, אני לוקחת את התרמיל העמוס מתנות שלי ויוצאת לדרך חדשה לגמרי, עם טעם של פעם ומבט אמיץ לדברים שעוד יבואו.
אני שונה, אני אותה אחת, ואני מאושרת.
"השעון נעצר! חורקים גלגלים,
ידיי מושטות - ארבעה כיוונים,
אני שטה לי, בשלווה על ענן
עכשיו אני כאן
עכשיו אני כאן
יש מקום אחד
מלא במסדרונות
ורק אדם לבד
יגלה בסוף את כל
התשובות"
החיים מדהימים...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
sSilense