בעיצומי השנה השניה באוניברסיטה של החיים, החיים בהחלט נראים אחרת.
הפעם הם לבשו גווני לבן רחב, ועם סלון בצבעי כחול וכתום.
מירוץ חדש מתחיל.
התחלתי אותו הפעם עם הרבה אוויר בריאות ובהחלט אחרי שנחתי הרבה וצברתי כוחות חדשים, התאבלתי וכאבתי והתחזקתי מכל אלו.
יש לי בכיס סבלנות ארוכה מתמיד, שלווה להשען עליה ושני בתים גדולים שהם שלי. יש לי כוח להניע מחדש את הגלגלים וכל כולי מוכנה ומזומנה לכך.
בעזרת אינסוף רשימות, מילים עם תוכן ובלי תוכן, שיחות ארוכות מאוד וישויות חדשות שעולם נתן לי לפגוש - הבנתי עוד דבר או שניים על החיים ועל (חשוב יותר-) מה אני רוצה מהם.
"לא חלמתי שתלך ממני
בלי לומר מילה בלי להזהיר
לא חלמתי שפתאום יכה בי
רעם שכזה ביום בהיר.
ואני תמימה תמיד חשבתי
שמאושרים כמונו אין
ובדמיוני לראות אהבתי
איך ביחד נזדקן"
תוך כדי הסרה מאסיבית של כל רגש מדרכי שעלול לאיים בצורה כלשהי על התכניות, אני שומרת על איזון נכון בין הטוב לטוב מדי.
יום אחד, עוד זמן, אולי אני אחזור להאמין.
אני חוזרת אחורה וצופה בעצמי שוב ושוב קמה ונופלת. אני חוקרת ומגלה מה עשה לי טוב וממה נפלתי, מסמנת במרקר גדול וצהוב את הטעויות ומדגישה את השאר. למדתי המון.
בדיק עכשיו בדקות אלה במקלחת, מתחת למים הרותחים (ותודה לדוד חשמל הנאמן והאימתני החדש שלנו) אני מבינה את מהות ההגשמה.
חצי חיוך לשמפו הריחני ביותר שלי כאילו הבין בדיוק למה אני מתכוונת.
עוד לא עשיתי הרבה אבל עשיתי כלכך הרבה. אני גרה כאן שבוע ואני מרגישה בבית. הפעם לא השארתי חלקים ממני מאחור ואני לא מחפשת צללים שלי מהעבר הקרוב והרחוק בכל צעד.
אני גרה כאן שבוע ואני מרגישה שהקוביות שיחקו לטובתי. נוכחת לדעת ממש בכל יום מחדש שהחיים מלאים, גדושים בהפתעות. צריך רק להיות במוד הנכון כדי לאפשר להן להגיע ולגעת בך. בדרך כלל זה קורה כשמחייכים מהלב.
הימים עדיין נספרים אחד לאחד וכבר התרגלתי לחיות בשלום עם תופעות הלוואי הקשות של הפרידה, אני יכולה לראות את הצד החיובי שבעניין (אולי יש כמה?) ועדיין לפרוק את העצב בבכי מזדמן תחת הכותרת: אהבה.
תודה, אלוהים יקר, הבנתי את המסר.
לפעמים אני מרשה לעצמי לתהות לאן כל זה זה יוביל אותי. מה שבטוח, עכשיו אני עסוקה בדברים אחרים וטוב שכך. התחסנתי חיסון הגנה ישירות ללב שיחזיק להרבה מאוד זמן.
מושכת עוד קצת בהילוך ראשון,
משי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
sSilense