אני אמא בלילות, וגננת בימים. לפעמים זה גם יוצא ההפך.
מדי פעם, בין פה לבין שם, אני מספיקה להיות בחורה שאפתנית בת 23 שיוצאת לשתות איזו בירה בבר עם חבר שהוא גם אבא בעצמו וגם עוד כמה דברים.
בפוועל אני מנהלת בי"ס ענק למוזיקאים תל-אביבים בכל הגילאים, צוות מורים שהראש שלהם עסוק בכלל באיך לקדם/להוציא/להקליט את הדיסק הבא, בלילות אני מנסה לשעשע את הגורה ההיפראקטיבית שחיכתה לי בסבלנות רבה כל היום לבד בבית, כל זה על מנת להרוויח עוד כמה רגעי שינה, אבל זה לא תמיד עובד. ואיפשהו, בין רביעי לחמישי כל שבוע, אני נשברת. ואני רוצה הביתה, לנוח מהמרתון, לשקוט מבפנים ולשתוק מבחוץ.
להקה בועטת בחדר הקרוב, מרחוק יותר צלילי פסנתר כושלים, מכיוון אחר מתופפת מכה במרץ במערכת תופים, תווים ואקורדים זרוקים בכל מקום. גם כוסות. גם שרידי אנרגיה ורעב כללי נפגשים במסדרונות בין חזרה לשיעור.
יש כמה דקות של שקט ואז! שני הטלפונים מצלצלים באותה שניה ואני מפנה את כל תשומת ליבי למרפי. בדיוק אז נכנסים שני חבר'ה חדשים שנורא רוצים פרטים על בית הספר ועל המורים ועל מערך השיעורים, וגם כמה זה עולה. שתי אמהות מתעניינות מתי נגמר השיעור המשותף של הילדות שלהן. יש חדר פנוי להתאמן עכשיו? (לא) ובערב? (רגע, אני בודקת) משי, איפה יש תיונים? (טלפון נוסף-) יואב כבר סיים את השיעור? (לא) כשהוא יסיים את יכולה להגיד לו שאני מחכה לו למטה? כי פשוט אני לא מוצאת חניה ו - (אין בעיה, אני אגיד לו-גלגול עיניים) את שומעת מותק? שבוע הבא אני יכולה להגיע רק משעה 17:00. צריך לבטל לי את התלמידים. אני יודעת שזה יוצר בעיה רצינית, סורי. (שיט!) אפשר להשתמש בטלפון? (בטח) משי ציירתי לך ציור!!! (תודה מתוק, איזה יופי! מה זה?) קשת בענן (מקסים!) משי, אין טוש מחיק ללוח? (יש בחדרים) לא מצאתי (אז תחפש שוב) מה!!! אין דיו במדפסת?!?! (אסון פקד את מדינת ישראל) איזה יופי, אני ממש מבסוט, הילדה כבר שרה ממש יפה. שמעת אותה? (אני שומעת אותה בשיעור לפעמים) מדהימה נכון? (חבל על הזמן) שכחתי את המחברת תווים (לא נורא. המורה יסלח לך) כבר יש לוז למחר? אם כן אני רוצה לבוא להתאמן בערך בשלוש. אין? בכלל? (בכלל) אז בחמש. טוב, אז שיהיה בשש ורבע (טלפון נוסף-) זה טל. אני לא מגיע מחר לשיעור (למה?!) כי יש הפגנה ברוטשילד (אויש. דני לא יאהב את זה. טלפון נוסף-) שלוםםם...... רציתי קצת אממממ...... לברר פרטים (כן, במה אפשר לעזור?) הבת שלי רוצה ללמוד פסנתר (אין בעיה) אתם מלמדים? (בטח. בת כמה היא?) שש (אוקיי.. אזמין אתכם לשיעור דוגמא בתור התחלה ו-) רגע, כמה זה עולה? כמה?!? אהא... זה מאוד יקר (שתיקה. צודקת!) טוב. אנחנו נחשוב על זה. תודה בינתיים (גם לך) משי להכין לך תה?.. (לא, תודה, אין לי זמן לשתות.)
בתוך כל אלו אני מתארגנת על לו"ז צפוף למחר לכל המורים, מודיעה, מבטלת, מקדימה, מארגנת ומסדרת. ות-מ-י-ד עם חיוך.
ביום ראשון (וגם בשני) יש לי המון אנרגיות והמון מקום להכיל את כל זה. לפעמים גם יש לי זמן לרדת לקנות משהו לאכול, או סתם לצחוק עם המורים או להשקיע זמן איכות עם איזו ילדה חמודה שמחכה לשיעור שלה ונורא נורא רצתה להראות לי את האוסף מדבקות שלה החדש.
כשאני מגיעה ב23:00 הביתה (אם לא התעכבתי איפשהו בדרך כדי להרגיש קצת חיים) אני מתלוננת באוזני לואיז ש"את לא מבינה איזה קור בחוץ. את פשוט לא מבינה!" רצה ללבוש כל מה שבא ליד ונצמדת למפזר חום, ומכאן מתחילה שרשרת אירועים מצערת מאוד שחוזרת על עצמה מדי ערב:
לואיז בוחרת לה עמדה אסטרגית, קולעת לצליל צורם וצעקני במיוחד ומודיעה לי חגיגית ש"תודה שחזרת באמת, עכשיו בואי לשחק איתי. את חייבת לי כבר....(מחשבת-) 41 שעות ו20 דקות של משחקים במצטבר!"
במקום לחתוך לי סלט מפנק או לשקוע בסרט טוב (או לפחות לחפש כזה בדפדוף מרגיע בין הערוצים) ולסיים את הערב בשלווה עד הבוקר, אני תופסת את המוט עם החוט והנוצות בקצה ומתחילה לנפנף בתקווה שהחתולה תקפוץ, תזוז, תשרוף אנרגיות... אבל לא, היא כבר מיצתה את הציפור הזו המעופפת, הבינה שזה סתם. בהתחלה זה עבד מקסים אבל לחתולה יש הרבה שכל.
ואז מתחיל מרתון של - מי תתעייף יותר מהר. אני תמיד מפסידה. 3 סיבובי ריצה מסביב לבית ואני כבר לא יכולה להחזיק יותר, והיא? מתכננת מערב שלא יכול להיכשל מאחורי המשקוף של דלת חדר השינה שלי - כשהמטרה היא הרגל הימנית המסכנה והמצולקת שלי שכל פעם מותקפת ומופתעת מחדש.
טוב נו, שעה של משחקיה בגן-לואיז ודי. אני הולכת לישון. מפרגנת לה באיזה עשר זריקות-עכברל מהמיטה לרצפה והיא כבר מבינה שאנחנו במוד של הפסקת אש, אחרי שהיא נלחמת עם עכברל עוד איזה דקה, היא באה "להתכרבל".
ההתכרבלות המקסימה אורכת בין שעה לשעתיים נפלאות של שינה טהורה ואז - מתחיל הסיוט.
לואיז קמה.
לואיז מטיילת בחדר.
לואיז על השולחן איפור (אוי לא. לא שוב. אני מתעלמת!!!)
טק. קשת צונחת לרצפה.
טק. פצירה על הרצפה.
טק טק. מספריים בעקבותיהם.
בום בום בום. כיף לדפוק את הקליפסים על המראה. תענוג
מיאו?
(מה לואיז? אמא ישנה. עזבי אותי)
ממממ.. מיאו? לואיז שוב על המיטה. היד שלי (המצולקת גם כן) הפכה ליעד הבא.
(לואיז, הנה עכברל. תפסי אותו! זורקת)
לא עבד. רוצה צומי רוצה צומי רוצה צומי.
בוםבוםםם.... מכל האלומיניום נופל ומתגלגל.
טחחח טחחח טחחחחח.... לואיז דוחפת אותו על הרצפה (כיף! צליל חדש!)
אני ]ותחת חצי עין שמתגלגלת אוטומטית בייאוש והולכת להרים את החפצים תוך כדי תחנונים לקצת שקט.
מיאו?! (קמת לשחק איתי?!)
אוח. די. בבקשה די. לכי מכאן. בואי נישן עוד שעה.
12:00 בבוקר (תכננתי לקום ב9:00) ואין לי זמן אפילו להתלבט מה ללבוש לפני העבודה.
ולואיז עליי, מנומנמת, מהממת, ואני סולחת לה על הכל.
הנה הגיע 22:00. אפשר לטוס הביתה.
אולי הלילה הזה ייראה קצת יותר נורמלי. יש לי תקווה...
משי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
sSilense