אני מקדישה את הפוסט הזה לתקופה מדהימה, לשמש זורחת בחוץ, לשלווה, למודעות ולאהבה שממלאת לי את הלב.
אולי אנחנו חיים מסיום לסיום. או מהתחלה להתחלה. האמצע של הדברים פחות נזכר בראש. הוא פחות משמעותי, ויחד עם זה - הכי משמעותי. כי בלי אמצע - אין התחלה, ואין סיום.
ההתחלה של לגור בתל אביב הייתה משהו מסוים. הייתה משהו גדול עם הרבה חוסר וודאות. הרבה בחירות על "עיוור". הרבה סיכונים.
עכשיו הסוף של כל זה. סוף זה תמיד כיף. זה לדעת שעכשיו זה חובה לחיות את הרגע. זה לדעת שאין לעשות ולהתחרט ולתקן אחרכך. כי אין אחרכך.
זה להתרגש מכל דבר, זה לחכות לדבר הבא כלכך ולאהוב יותר ויותר את ההווה שלך בזכות זה. כי הדבר הבא יהיה שונה מזה.
זה לתכנן תכניות. זה להתאהב.
3 שנים עברו מאז תחושת הסיום ההיא של התיכון. גם לה הקדשתי איזה פוסט.
ואותם פנים, עם קצת זיפים, אבל בטח עם אותו מגע של קסם - חוזר אליי במלוא הדרו.
כבר שכחתי את התחושה. חשבתי שאולי אין אותה יותר. שאולי מרגישים אותה פעם אחת בחיים ודי. וחיפשתי אותה בנרות את אותה הרגשה נדירה, את אותה תחושת ביטחון אינסופי והדדיות, וכמה שרציתי - לא הצלחתי.
מאוהבת עד השמיים. מאוהבת עד שהמילים נעתקות. פלא של העולם... מחייכת לי ככה סתם באמצע היום. או בוהה בתמונה. ורוצה עוד ועוד ממנו... ונהנת שזה טיפין טיפין. עכשיו אני חכמה יותר ואני יודעת שככה זה טוב. אני יודעת להתנהל עם זה ואני יודעת לשמור על איזון נכון, כ-ל כ-ך נכון של הדברים.
מילים של פעם מקבלות תוקף חדש עם עיבוד ושיפצור של 3 שנים. אין דברים כאלה. רק באגדות, וקשה להאמין שגם אצלי.
אני מרגישה חזקה ואיתנה כמו האקליפטוס בחצר של ההורים. אני סוף סוף ממוקדת לגמרי על הדברים, על מה קורה מתי, עם מי, איפה וכמה זה יעלה. אני חושבת צלול תודות לשמש הזו ולטמפרטורות גבוהות שמקפיצות לי את הריכוז לשמיים. והראש והלב בעננים :)
ימים שקטים בצפון, סט צילומים חדש אחרי הרבה זמן, זמן פנוי פה ושם והמפות של תאילנד, עוד סינגל של כריסטינה והSMSים המדהימים של המתחפש"ש שלי, החיים שלי טובים.
והם הולכים להשתנות לעוד יותר.
אני מקדישה את המילים האלה לתקופה מדהימה, לשמש שוקעת בחוץ, לשלווה, לחוסר וודאות ולאהבה שממלאת לי את הלב.
עד כאן,
מג'יק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
sSilense