לקראת סוף השירות כבר ידעתי שאני רוצה "להישאר" באיזור המרכז. לא רציתי להתנתק מהחבורה הקטנה שיצרנו לקראת הסוף, מהבנות של המחזור, מהאווירה הקלילה והחופשית הזאת. לא רציתי לחזור לכוך הרגיל, הביתי והרחוק שלי.
כמובן שתכננתי הכל מראש עם לו"זים, תאריכים והכל. סגרתי עניינים עם סבא וסבתא, עם ההורים, עם עצמי, ולמרות חוסר הוודאות העצום, נסגרתי על הרעיון - אני הולכת לגור קצת בתל אביב.
עד היום אני לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ. מה הניע אותי? מה חשבתי לעצמי ואיך יכולתי ללכת ככה על בליינד ולהגיד מה שיהיה יהיה?
ההתחלה הייתה לא קלה בכלל בכלל. הכל היה קשה. זו הייתה ההחלטה שלי ולמרות זאת לא חשבתי לשניה אחת לחזור בי ממנה. גם כאן, אני עד עכשיו לא יודעת איך סמכתי כלכך על זה שבטח יהיה בסדר בסוף.
ימים של ריקנות עברו עליי. הליכות של סתם בשכונה של סבתא, סתם כי בבית שלהם אי אפשר לבכות. קיץ שורף של תל אביב. כל השירות הצבאי כבר מאחוריי. מלפניי - כלום והכל. אז אני פה, יופי. אני גרה פה? אני רוצה בזה? אני אהיה כל הזמן אצל סבא וסבתא? איך חיים את החיים האלה בכלל...
הפרטיות שלי הלכה והצטמקה. הייתי נתונה לביקורת בלתי פוסקת מזוג האפוטרופוסים החדשים-ישנים שלי וידעתי שזה הזמן לחפש תעסוקה עם כסף.
הרבה נסיונות, מעט אינטרנט (מהרשת של השכנים), ובעיקר נאיביות ועצב אפפו אותי כשגיליתי שלמצוא עבודה מדהימה עם שכר מדהים במיקום מדהים עם אנשים מדהימים זה לא עסק כלכך פשוט.
תחום המלצרות היה רחוק מלהיות אופציה, כי אני, אני לא אמלצר ויהי מה. כי לא נולדתי לזה, כי אני לא בנויה לזה וזה יוריד מכבודי. תנו לי איזה משרד חביב ואני אתקתק לכם עבודה פיקס כמו שעשיתי בצבא. אבל החלומות על המשרד הממוזג התנפצו ברגע שהשמועות על סכומי הכסף שמלצרים בתל אביב מרוויחים הגיעו לאוזניי ולא נתנו לי מנוח. אז באיזה יום חמסין אחד התלבשתי יפה, ירדתי ברגל לרחובות למטה ונחשפתי לראשונה לרחוב הברזל הידוע לשמצה, והתחלתי לברור בעיניי את המסעדות. נכנסתי אחד כן ואחד לא, סתם כי היה חם וגם ככה הייתי נבוכה מהסיטואציה ומעצם זה שיש מצב שברגע זה נכנעתי למצלרות.
הראיון עם שגית הרודנית שחזרה אליי אחרי שעה וחצי בטון תלאביבי פלצני היה תופעה מעניינת שנתקלתי בה לראשונה בחיי.
תנאי הקבלה למלצר במקס-ברנר רמת-החייל היו הזויים ביותר ונאלצתי לבלף נסיון קודם בתחום ולהפגין מודעות אלוהית לשירות, ליחס אישי ללקוח ולאהבה למקצוע ולעבודת הצוות. (?!)
שניה אחרי ששגית שיבצה לי התלמדויות בסידור עבודה החל ממחר ושניה לפני שהלכתי משם, שאלתי איזו מלצרית כמה בערך יוצא להם להרוויח לשעה. למשמע אוזניי את התשובה זינקתי על המציאה והחלטתי שכאן אני חייבת להישאר איזה פרק זמן, ובבית כבר עבדתי על תכנית התדמית הבטוחה - לא יעצור אותי החוסר ניסיון, לא יעצור אותי שאני לא מהאיזור, לא יעצור אותי הגשר הזה שמונע ממני לחייך.
עבדתי כל יום. הלכתי ברגל לעבודה (4 דקות בממוצע) ולפעמים עם האוטו (שאבא נתן לי!). לקח לי זמן להבין איך זה עובד כל הקטע עם הטיפים והאחוזים וכל זה אבל התחלתי לראות מזומנים והרבה אז סתמתי והמשכתי להסביר ללקחות על הספיישל ועל מרק היום. בערבים שרתי היום-יומולדת עם זיקוקים ועוד ארבעה מלצרים וסופלה, שיננתי את כל שבעת התפריטים ונכנסתי לכושר-על בלי לשים לב. נהייתי סוסת עבודה. יום ולילה. לילה ויום. והשטרות זורמים היישר לארנק והכל מסודר.
אבל לא בעיני בעלי הבית. אורח חיי הפך ללא מתאים בעליל לאורח החיים של בית-הסבים. הכל הפך לקצת מעיק. קצת מעיק הפך להמון מעיק, המון מעיק הפך לבלתי נסבל. לא הייתה לי את הפינה שלי, לא היה מספיק מקום לכל הבגדים והנעליים שלי ורציתי לישון על המיטה האמיתית שלי. אחרי חודש וחצי, הבנתי שהגיע הזמן לפרוש כנף. אז התחלתי לחפש.
הארוחות בכורסאות ה-VIP של המקס היו מההתחלה הזולה של כל העבודים. משמרת שבת בוקר אחת, אני עדיין יחסית חדשה בעבודה אבל צברתי כבר איזו תחושה נוחה, מפטפטת ובעיקר מקשיבה לשיחת הבנות שישבו לידי ואכלו איזו חביתה עם קוטג' בדיוק כמוני, גל התעניינה.
הופתעתי לגלות עוד בחורה כמוני שלא גרה פה באיזור עם המשפחה אלא שוכרת דירה. קצינה בקבע, ברמנית פה רק בסופ"שים. בדיוק שותף שלה עזב והיא חתמה חוזה עם שותפה אחרת. נתנה לי כמה טיפים ונקודות בענייני דירות והמשיכה בשיחה אחרת. הוקסמתי לשמוע את הקלילות וניצוץ של קנאה החל לקנן בי בפנים.
אני. חייבת. דירה. עכשיו.
אני וגל חתמנו חוזה לשנה עם בעלי הדירה ב 29 בספטמבר ובתחילת אוקטובר הגענו כל המשפחה עם הג'יפ והעגלה וכל הרהיטים שלי וכמה ארגזים והעלינו הכל 3 קומות בלי מעלית. הייתי שיכורה לגמרי מהמלך הנמרץ הזה אחרי שגל פגשה אותי כעבור שבועיים מהסמול-טוק ההוא ואמרה שההיא הבריזה לה ואם עדיין בא לי לראות את הדירה. תוך יומיים החלפתי כתובת. נפרדתי בנשיקה ועם ים של שקיות עם כל הבגדים שלי מסבא וסבתא והלכתי לגור בפאתי שכונת נווה שרת, מה שהרחיק אותי בעוד דקה הליכה מהעבודה, מה שהצריך כבר לקנות אופניים (ואם כבר, אז וורודות, קטנות, ותל אביביות במיוחד).
השכונה והרחוב הפכו להיות שלי, המקס ברנר על כל שינויו הפך להיות הבית שלי, החברים מהמקס הפכו להיות חבורה גדולה ומצחיקה שלי וגל הפכה להיות המשפחה התל אביבית שלי, אחותי.
החיים בצפון תל אביב הפכו להיות ולסמל בשבילי כלכך הרבה. וזה הכל בדברים הקטנים ....
זה השיחות עם גל כל שעה ביום
זה לקשור את האופניים מאחורי העמודים של המסעדה
זה להתקשר לג'פניקה להזמין סושי כל פעם שאין כלום במקרר
זה להתמרמר עם גל שהבית מטונף ומתי כבר יהיה לנו זמן לנקות אותו
זה לשבת בלאו!! הפאב השכונתי שהיה על תקן הלולה
זה כשלקוחות שלי מהמקס זוכרים שהייתי מלצרית שלהם אחרי חודשים
זה למלא דלק בפז מתחת לבית
זה ללכת בבית עירומה
זה להתמכר ל"האלופה"
זה לשתות רק סודה
זה המוזיקה המזרחית בשישי בבוקר בשכונה והריחות של אוכל טעים בכל הבניין
והריח של הכביסה של משפחת פיסטוק מלמטה
זה לפוצץ את המקרר בבירות
זה להחליף נורה, ולתקן את המנעול של התריסים
זה להמליץ על השניצל המהמם שלנו למרות שלא טעמתי אותו בחיים
זה להיות במסיבות ומפגשי צוות של המקס
זה להיות הכי וותיקה בעבודה
זה לעשות פסיכומטרי ולהבין תוך כדי למה לא כדאי לעשות פסיכומטרי
זה להתגעגע
זה להתרגש כל פעם שאני נוסעת להורים ועוברת עם האוטו את כפר תבור והנוף של איזור כדורי נפרש לפניי
זה לקבל דו"חות חניה מתחת לבית
זה להתעצבן על הולכי רגל שהולכים וחולמים ואז מתפלאים שכמעט דרסתי אותם עם האופניים
זה לחזור הביתה מהעבודה לפנות בוקר ולאכול אדממה עם גל
זה להעביר התלמדויות ולהרגיש בעלת הבית
זה לעקוב אחרי כל פעולה שביצעתי בחשבון ולתכנן הוצאות מול הכנסות
זה להבין שהגשר הוא לא החולשה שלי. הוא מה שנותן לי כוח
זה לשלם לאינטרנט ולכבלים ולוועד בית
זה לקנות לעצמי ארון!
זה לחסוך בלי לדעת למה
ואז להחליט בספונטניות שטסים עם אלעד לתאילנד
זה ללמד את עבאס עברית
זה לרוץ לים
זה להכיר את גל כאילו היא באמת אחותי
זה ללכת לקנות ירקות בשכונה עם פיג'מה וקרוקס
זה להיות הפייבוריטית של מנהל הסניף! ולדעת שלא ישכחו אותי
זה להחליט לעשות שינוי פאזה ולעבור מהמלצרות לבר. ידעתי שזה לא בשבילי ;)
זה לגרום לגל לשמוע כריסטינה, וזה השירים הקבועים של הדירה
והסיסמאות של הדירה
זה להירדם בסלון
זה ללמוד במרפסת או בקקאו או במקס
זה להיפגש עם אביהו ללאנץ' או לבירה עד מאוחר
זה להזמין את כולם אלינו לדירה
זה לנסוע עם הדס לאילת ליום אחד... ושהדס באה לישון אצלינו תמיד
זה ים/שופינג עם טל
זה להגיש משמרות עם היומן ולתכנן לעצמי את השבוע
זה לעלות כל שבועיים שלושה להורים
זה לקלל את הילדים שצורחים על הבוקר בהפסקה הגדולה בבצפר שמתחת לבית שלנו
זה לקלל את החוג דרבוקות שיש כל יום חמישי בעשר בבוקר
זה לוודא כל הזמן שהאופניים והאוטו עוד פה. (המראות לא תמיד)
זה להכיר את החניות הסודיות של המלצרים
זה ימי כיף עם פנירי באבן גבירול
זה לראות איך רחוב הברזל משנה את צבעו. אמצע שבוע עד אחה"צ הוא מלא בהייטקיסטים ממהרים, בערבים בזוגות שקטים, בשישי ושבת בבוקר במשפחות שחזרו מהים או מטיולי אופניים ומלא תינוקות וילדים, שבת בערב ימי הולדת המוניים ושישי בערב כולם ביחד. רק אני שם תמיד עם אותו מכנס שחור ונעליים מרופטות, בדרך לעוד משמרת.
זה לחזור הביתה עם דבש על הידיים, פקאן בציפוניים, שוקולד בשיער, קצפת על החולצה ונוגט בנעליים
זה להרגיש בסופו של דבר הכי שייכת בעולם
זה לגור בתל אביב, אבל לא באמת בתל אביב.
זה לצמוח עוד ועוד מהחוויה הזו
וכמו כל דבר,
גם וופל שוקולד צ'יפס מושקע חייב להיגמר מתישהו.
חום יולי אוגוסט ימשיך להביא איתו שינויי חיים שכאלה
אני חוזרת הביתה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
sSilense