רציתי לספר כאן סיפור יחיד על שגרת היומיום המשתנה ומתחדשת שלי.
בשנת הנסיונות הזו, או אולי לומר - התנסויות, כל יום הוא הרפתקאה אחרת.
מכל הימים שחלפו עד עכשיו (ואם יורשה לי לציין - כבר אוגוסט (!)) דבר אחד
גדול צף מעל כל השיעורים הקטנים שאני לומדת בדרך - היכולת וההתמודדות עם
הלבד. לבד בלי בן זוג, לבד בבית, לבד בעבודת הסלילה ופילוס הדרך לאי שם.
אתמול למשל, תכננתי לקום ב10:30, אבל השעון המעורר לא בא לי טוב אז ישנתי עד 12:00.
קמתי היישר לעבודות פוטושופ מפרכות (ממש) על המחשב, ושכהבטן התחילה
לצייץ קמתי לשים קומקום של בוקר וגם מכונת כביסה, ועברתי בחדר לרגע כדי
לסדר כמה דברים שלא היו מונחים במקומם (עד כמה שאפשר, כי מתחילים להיראות
סימני צמצום, פירוק ואריזה לכבוד המעבר המיוחל), ועדיין - חולצה זרוקה או
חזייה תלויה או סתם מייקאפ פתוח מפריעים לי בעין ומטופלים ביד נוקשה.
מעניין, מאיפה האובססיה הזו לסדר.
כשהמתנתי לקפה שיתקרר (חבל שאי אפשר לשלוט בטמפרטורה של הקומקום החשמלי.
אני אוהבת אותו פושר!) עשיתי כמדי יום רישומים זריזים ביומן ובפנקס,
מתכננת את המשך היום והמשך השבוע ונזהרת לא להיכנע לפקודותיהן האימתניות של
הרשימות והאזכורים שכתבתי אתמול.
לפני שקמתי משולחן העבודה (ושכחתי שהאוזניות באוזניים שלי. זה כאב)
מתוכננת למחצה ומדווחת שעות, דיברתי עם המאסטרית את שיחת הפתיחה היומית
והחשובה. בשיחה לא קיבלתי או העברתי מסרים ברומו של עולם אך בלעדיה אני לא
בטוחה שהייתי כותבת היום את הפוסט הזה. או אולי, כל הדברים בכלל היו נראים
אחרת.
התכוננתי ליציאה לרחוב (ובזה אני מתכוונת - לבשתי חזיה), ויצאתי לאוויר
העולם. האוויר לא היה כזה עולמי, למען האמת הוא היה בעיקר לח ומעיק, מלווה
כמובן בשמש יוקדת היישר לכתפיים החשופות שלי. בדרך למתחם הקניות השכונתי
פגשתי מיני חיות-רחוב בכל הגדלים ושוב עברה בי המחשבה כמה נחמד יהיה לגדל
אחד כזה. במחשבה שאחר כך החלטתי שאולי עדיף יהיה פשוט לנסוע לבית הוריי
וללטף את החתולה עד שלא אוכל יותר.
הטיול הנחמד במגוון חנויות לכלי בית (וגם סופרפארם ומכולת) סומן כהצלחה.
בבית התיישבתי שוב אל מול המחשב בניסיון להבין דרכו עוד דבר או שניים על
הסלולארי החדש שלי, ביאוש-מה התפניתי לעוד כמה עבודות פוטושופ (נגיד,
לצבירה של מחר) כשברקע טלפונים חברותיים ומוזיקה נעימה (מהפלייליסט :
אווירה).
מתוך שעות אחר הצהריים עלה בי רעיון - במקום לצאת להזיע בפארק היום
בערב, אלך לשחות בבריכה עם המנוי המזדמן! בררתי דבר או שניים בעניין, עליתי
על בגד הים התאילנדי שלי ויצאתי לדרך.
הפעם לא קיללתי בפקק הרגיל כי אין לי לאן למהר. הבריכה לא תברח והסאונה
לא תתקרר. אם רק הייתי יודעת שחסמו חצי משורות החניה (בתשלום!) מתחת
לבנייני עזריאלי הקטנים.... כעבור מספר לא מבוקר של רוורסים, עגלי זיעה
וחריקות, משכתי את בלם היד ויצאתי שמחה ומזיעה אל המעלית שתיקח אותי אל
המכון המפואר.
60 בריכות בהחלט העלו לי את דופק הלב ושרפו כמה גרמים, אז הלכתי מקולחת
ומרוצה עם הצעתו החביבה של ידידי הנאמן וסגרתי פינה בקיבה עם מבחר סושי
אדיר ובזול (גוזרים קופון, והפעם - בקרליבך). שבעים אך צמאים המשכנו לבית
קפה שכונתי מסוגנן עם שירות מבזה (והפעם - החשמונאים), ואחרי שיחות ארוכות
וקצרות על הא ועל דא ועל הלחות הנוראה וגם על מחאת הדירות, הלכנו איש איש
לדרכו (והפעם - השברולט שלי שחניתי בחניה מלכותית).
הסתמן שמאוחר יותר בערב יתאגדו כמה ישויות מן העבר והווה השוקולדי לכבוד
חגיגת יום הולדת, חזרתי הביתה והאירוע הספיק להתבטל ולהתאחות מספר פעמים
(בעיקר בגלל שהאדון שכן הרגיש רע ובלעדיו לא הייתי הולכת) לבסוף בספונטניות
יתרה יצאתי עם בגדי המכון לשבת בפאב המואר באורות קטנים (והפעם - אבן
גבירול) של הצ'יף הגדול שכמובן לא פיספנו את נוכחותו וגם, באורח פלא, הוא
לא פספס את נוכחותי.
הערב התגלגל לכיוון לא צפוי אך ידוע מראש, ובמקום חגיגת יום הולדת חביבה
עם הרבה אנשים שלא הכרתי, מצאתי את עצמי מזגזגת בין שולחנות (צ'יף/אירוע)
כשבסופו יצאתי עם אותו משקל בארנק ולא שקל אחד פחות, אבוסה בסטייל
ובסיפורים ביזאריים משולחן המלך.
הלילה הסתיים בשיחה עייפה עד השעות הקטנות של הבוקר בחדר הממוזג שלי עם
השכן החתיך (אך דומה מדי), זה הזמו שגם נזכרתי במכונת הכביסה מהבוקר ותליתי את הבגדים לייבוש, ומשם - לשעתיים נטולות שינה עד 6:00 בבוקר
במלחמות אוויר עם ג'וק סורר בלתי נראה, שאולי מחציתו פרי דמיוני.
המשך הסיפור הוא כבר יום אחר (היום) והוא נראה אחרת לגמרי. כל יום מתחיל ונגמר באופן לא צפוי ומיוחד במינו.
השתלשלויות הדברים והאירועים בחיי היומיום שלי הם תלויי קארמה וגורל.
אתמול הבנתי, שאם ברור שמשהו יקרה, לא יעזור להתעצבן ממנו, להתרגש
ממנו, לפחד ממנו, לדאוג בגללו. הוא יקרה בכל מקרה, ואת הביטחון הזה אי אפשר
להוציא לי מהגוף.
ימים הולכים ובאים. זורמים לי כמו מים ביומן הסגול ועדיין מתועדים באופנים שונים בפנקסי נפש כאלה ואחרים.
לאן יוביל אותי מחזור-החורף החדש הזה? ואיך יתחיל מחזור הקיץ החדש מהניילונים הזה?
חוזרת לרוטינת אוגוסט.
עוד הרבה דברים בראש,
משי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
sSilense