שכבנו במיטה בחדר העמום בצורה מושלמת שלו, הדירה היתה ריקה לחלוטין כאילו כולם ידעו שלא היו צריכים להיות שם.

אחד מול השניה שיחנו על המיטה "מלחמה" כמו ילדים קטנים צחקנו, זגוגיות העיניים שלנו כאילו הופקו מאותו החומר הנוצץ.

הוא ניצח ואני הייתי חייבת לעשות מה שירצה, ציפיתי לטובות הנאה מבדרות כאשר ביקש ממני להוריד את החולצה.

"ממה זה?" הוא הצביע על פנים האמה שלי, קרוב קרוב לכף היד, על הצלקת בצורת חצי כוכב.

"נכנסתי בזכוכית של דלת אצל סבתא כשהייתי קטנה" אמרתי וצחקתי, הראתי לו גם עוד שתי צלקות שנשארו לי מהסיפור המבדר כמעה כעת למרות שבתור ילדה קטנה ופצועה ומלאת דם שאבא הדביק לי "פרפרים" המצב היה מחריד.

"ומה זה?" הוא הצביע על האמה יותר פנימה קצת, בצלקתהיפה שנעשתה טוב כ"כ.

"חשבתי שיש לך זכות רק לשאלה או חובה אחת" פניי הפכו לעצובות והזגוגיות שבעניים הפכו למבריקות ועצובות כאחד, כאשר עיניו שלו מתייבשות.

"אני שואל על הצלקות, אחת, אחת".

"סתם צלקת ישנה, נפצעתי, אל תדאג לא כאב לי".

"למה?"

"למה מה?"

"למה עשית את זה?" הוא היה מודאג ורציני, נחוש כ"כ לגלות, ידעתי שהוא כבר עלה עליי, שאין לי יותר מה להסתיר, מעבר לכך זה היה מזמן כבר, מה אכפת לי.

"בחור, שאהבתי".

"למה?" וכאבי נכמר אליו, הוא הרגיש קצה ממנו ולא יכל לעמוד בזה.

"כאב לי, מבפנים. הרבה יותר קל להתמודד עם כאב כשהופכים אותו לגופני".

"מה זה?" הוא הצביע על הצלקת בזרוע השמאלית, כאילו פסח על הבולטות הטריות ורצה לדעת מה היה לפני.

"עוד אחד, שכאב".

"מה הם עשו?"

"שיקרו".

"ואלה?" הוא עבר על עשרת החתכים שהחלו כבר להגליד, כולם נראים באותו מצב.

"זה כלום, סתם התחשק לי"

"עשו אותי באצבע אבל לא אתמול"

"זה העבר, שאני לא יכולה למחוק, אני אוהבת את הכאב של פעם יותר מהשנאה שלי אליו, והיא גדולה מאוד, אני אוהבת את עצמי בדיוק כמו שאני שונאת את עצמי, אולי פחות."

התחלתי לדמוע, אני כבר לא בוכה, גדלתי, התבגרתי כבר לא כואב לי כלום הרי, עברתי את התקופה הזאת.

אמרתי שהספיקו לי שעתיים לאחר מסיבת פורים שמחה שחזרתי הביתה ונפלתי אחורה בשנה.

באותו רגע הבנתי כמה אני חלשה, אולי כדאי שאני אוותר על לעבור הלאה, הרי אני אפול שוב.

החדר מבחינתי הפך מעמום לאפל, אני לא יודעת מה הוא ענה או איך התנהג, הדמעות המלוכלכות בעצב וכאב הבטן המפלח שיתק אותי כאילו הייתי חסרת הכרה.

המקום הזה שייך לעבר, בגלל זה לא חזרתי ולא רציתי לחזור, כנראה שהעבר לא מוכן להניח לי, אני מקווה שאני לא אחזור.

אוהבת, כמו שתמיד אהבתי ואוהב,

שלכם, אדלפה.