דנה אפילו לא שאלה שאלות, היא פשוט חיבקה אותי וכל הדרך לפנימייה באוטובוס הרגשתי כמו בלון מנופח במים שעומד להתפוצץ.
הגרון הכביד עליי וקופסאת הסיגריות קרצה לי מבצבצת מהתיק שהיה מונח על ריצפת האוטובוס, נינוח לייד רגלי.
הפלאפון שלי לא הפסיק לקבל שיחות מיוגב ולדנה באיזה שהוא שלב זה נימאס.
היא חטפה אותו מייד וענתה.
דנה התחילה את השיחה ב.."לך תזדיין" וקינחה ב..." דחוץ אצבעות לסוס"..
באותו הרגע התחלתי לידמוע ולצחוק. תגובה די משונה ומשחררת.
דנה נסחפה אחרי לצחוק ומצאתי את אותנו יושבות על כיסאות אוטובוס צוחקות עד שהיה לנו פיפי.
"אויי דנה..הוא כזה היסטוריה, אני לא צריכה אותו " אמרתי לה בצחקוק , דפקתי חיוך רחב ונתתי לה נשיקה ענקית על הלחי הימינית.
האוטובוס עצר והעלה נוסעים נוספים.
בניהם עלה בן. תלמיד לכיתה שלי בפנימייה.
"כניראה שגם לו לקח זמן לקום בבוקר" לחשתי לדנה.
"כמו כולנו" היא חייכ ובלי שום קשר התחלנו להתפרץ שוב בצחוק מתגלגל.
בן שמע אותנו וניגש לשבת לידנו.
בן, יש לו עיינים חכולות וגוף נהדר, חיוך כובש אבל כל השאר לא משהו.
בן התיישב ליידנו ושם את אוזניות האמ פי .
אני ודנה לא היינו בקשר טוב איתו.
תחנה אחרי זה נועה עלתה לאוטובוס.
"קבוקיות" היא צעקה מתחילת האוטובוס לעברינו.
זה קטע כזה שאנחנו אומרות קבוק על כל דבר..זה התחיל מנועה ואני ודנה נידבקנו בזה חזק.
היא תהיישבה ליידנו ואז התפוצצתי כבר, סיפרתי להם הכל על הכל על יוגב.
לא בכיתי , זה היה מוזר אבל לא בכיתי.הרגשתי שהוא לא היה שווה את הדמעות שלי אחרי בגידה כזאת.
כשהגענו לפנימייה דבר ראשון רצנו למנהל.
יוני היה המנהל הכי נחמד, חמוד ומצחחיק שאיי פעם ייצא לי להיתקל.
"איך הייתה החופשה בנות?" שאל יוני את שלושתינו, בעוד דנה ונועה ניסחבות אם התיק הכבד איתן.
"וואי ממש טוב"נועה אמרה בחיוך רחב.
"כן, זה היה ממש נחוץ"דנה הסכימה.
"איפה התיק שלך? שכחת בבית?" יוני ניסה לצחוק עלי
"השארתי בתחנה.......לא היה בו משהו שבאמת הייתי צריכה.ועכשיו אני לא ניראת סובלת כמו שתי אלה."
"יפה, ילדה קומפקטית" יוני צחק.
הפלאפון שלי צלצל. זה היה יוגב. שוב.
"זה , זה הוא?" נועה שאלה.
"כן..זה הוא" אמרתי בעצנות.
"מה יוגה, מה אתה פאקינג רוצה?"עניתי במהירות.
"אני מצתער"הוא אמר.
" היית צריך לחושב על זה הרבה לפני, לא?" השבתי.
הייתה שתיקה בצד השני .
שתיקה. אני שונאת שתיקות כואבות כאלה.
"יוגב, אתה לא יודע כמה הכאבת לי, כמה פגעת בי, כאילו לקחו אותי שמו אותי במטחנה קפצו עליי מעכו אותי שרפו אותי ואז הכניסו למקפיא.
ועכשיו, עכשיו אני קפואה.
שמע ..בשביל מה אתה מתקשר.? זהו, נגמר.אני באמת לא רוצה לשמוע וממש מקווה לא ליראות אותך יותר"אמרתי לו.
"נאי מבין"הוא ענה.
הזלתי דימעה וניתקתי.
"בואי נעשה לך קצת כייף" נועה אמרה, הניחה את יידה על כפי לקחה את הפלאפון מייד וכיבדתה אותו.
הלכנו לחדר , שמנו פול ווליום דיסק אם הישירם מ"גריז" המחזמר ושלושתינו כמו סתומות התחלנו להיתפרע אם המוזיקה.
מקפצות ממיטה למיטה. פעם המברשת שיער היא מהקרופון ופעם הטוש שנישאר מאובק מפלני שבועיים.
"אוקי מי הביאה ממתקים, צעקתי נישמעה מתוך המוזיקה החזקה.
דנה הוציאה צ'יפס מתוך תיקה העמוס בגדים.
ואני הוצאתי בקבוק קולה.
"תוק תוק" נישמעה דפיקה בדלת שנייה אחרי זה הדלת ניפתחה.
אלה היו הבנים מהיכתה שלנו. אנחנו ניהיהו חבורה כזאת. ניהיהו ידידם טובים וממש כייף איתם.
"עללה מה קורה?" צעקנו
"קולה " הם צעקו.
כן כן..זה מה שאני עושה במקום עבדוה בקולנוע. הכל שבילך הייידס. מתה עלייך יפה. הקבוקיה לנצח אה?!
שלוש בלילה.
דנה נועה ורוני כבר ישנות במיטה. שלוות ונינוחות.
רוני אם הרגליים בחוץ, לדנה האף מנוזל ושומעים את זה ונועה ללא שמיכה בכלל.
ואני..אני ליד העץ דקל שמחוץ לחדר שלנו.יושבת אם סגריה ביד ובגדי שינה הרוכים.שערי אסוף ולחיי רטובות ממראות זיכרוני.
העננים מכסים את השמיים השחורים ובין דקה לשתיים הירח מבצבץ ומציץ עליי...כאילו שומר עלי.
הירח גורם לי להרגיש בטוחה.
אני מסתכלת על מחברת הציורים והעיפרון B6 שמונחים ממש ליידי יריכיי , ונאנחת.
כל מה שדמיוני אוחז בו עכשיו זה צבעים מונוכרומים, כחולים סגולים ירוקים כהים.
היידים שלי מציירות פנים נקיות ורכות, תמימות כאלה אם מבט שמוט מטה.כמו המבט שלי.הוא שמוט מטה .
וישנה טיפה גדולה אשר זלגה מעייני ישירות לציור.
לפתע עייני נתספו למראה זבוב אשר הסתובב סביב המנורה שמעל דלת החדר שלנו.
הוא הסתוב וזימזם לפחות רבע שעה.
נע ימינה, שמאלה, מטה , מעלה במעגלים, מה הוא לא עשה למען האור שייצא מן המנורה, הוא חלם את האור הזה. ואני היבטתי בו ללא מעש, פשוט היבטתי.
לפתע הזבוב לקח את הצ'אנס הוא החליט להיתקרב למנורה. פססססססססס....הוא נשרף.
מה שבטוח..אני לא יתקרב למנורה בזמן הקרוב.
כינוי:
peli :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
