הקדמה
"הנה, הנה, הנה
מנגינה שמתחילה נמוך
מנגינה שמתחילה במי ומול
אבל רוצה לגדול ללה במול
פה מי נור מחפשת ורוצה
והנה היא עולה, עולה.
לא ידעתי שתברח, לא ידעתי שתעוף רחוק כל כך
לא ידעתי שאותי תשכח , תתחצף ותענה.."
"עוגן, מה את חושבת?" דורון פנה אלי, הפנתי את מבטי המעורער, "סליחה לא הקשבתי", דורון הפנה את מבטו אל דנה בחוסר איכפתיות ,"טוב תיראי אני חושבת שזה שיר נוראי ושהיא פסיכופטית", דנה חייכה אליו ואמרה" כן, אבל זה כל היופי של שז שהיא פרובוקטיבית למען הדעות שלה"
"פרובוקטיבית..זה בסדר אם היא פרובוקטיבית למען פרובוקציה"מלמל דורון כחייב להסכים.
דנה חזרה לדפדף בהערצה בספר השירה שממנו הקריאה את השירים של שז.
אני הפנתי מבטי חזרה לספר הקומיקס ששכב מולי כמעין סמל צועק לחוסר אינטילגנציה הניכר בילדה שלוקחת ספר קומיקס בספרייה מלאה בידע וחוכמת עולם.
"פרובוקציה למען פרובוקציה" חשבתי לעצמי..הכל בולשיט אחד גדול ומה זה אומר בעצם? ושז הזאת, למה ראש המשללה לשירה?כי אבא שלה אנס אותה בילדותה וכי היא לסבית?כי היא כותבת דברים מוזרים בדרמטיות ?אני לא מבינה את זה .
"דנה את מכירה מחזות טובים שאת יכולה למליץ לי עליהם?" פניתי לתולעת הספרים שישבה לידי
"האמת שאני מאוד אוהבת את חנוך לוין - אם את מחפשת משהו קליל ומתוחכם", אמרה והמשיכה" תלוי מאוד מה את אוהבת, מה הסיגנון שלך?"
הסיגנון שלי?חשבתי, חוץ מחנון לוין אני לא מכירה הרבה יותר.
"כן חנוך לוין , אני ממש אוהבת את חנוך לוין" אמרתי בהתלהבות , סוף סוף הראתי קצת ידע במשהו.
"כן הוא מעולה" דנה הסכימה.
הורדתי את מבטי לספר הקומיקס בשנית. "יש למישהו דף ועט?"שאלתי את שניהם.
דנה ודורון הנידו ראשם לשלילה."חבל " מילמלתי.
בספר הקומיקס הראו כל מיני תנועות ידיים שכדאי ללמוד לצייר והידיים שלי החלו להרגיש אורגזמה רק מהמחשבה שהן רוצות לצייר את זה .
-
פרק 1
לפני חצי שנה הכל היה כל כך ברור,
אבל מאז סדרי העולם לא מובנים לי בכלל,
איך זה שאנשים משתנים ככה, למה אני אף פעם לא אבין את אמא, איך זה שאותיות מתעופפות על הדף ברגע שאני מנסה לקרוא אותם, ולמה אני לא לומדת לוותר ..לשחרר.
"זה לא נכון מה שאמרתי אני עדין אוהב אותך, אבל זה לא זה .
אוקי יוגב, אז עכשיו אני בכלל לא מבינה למה אתה עוזב.
למה אתה עוזב?
די עוגן, לא הולך לנו. ניסינו ודי"
אני חוזרת למושב, לראות את כל החברים ואת המשפחה.
זה מוזר לחזור ולראות את הדרך בין ההרים הגבוהים אחרי כמעט חודשיים שלא ביקרתי בבית.
הפנימייה עשתה לי טוב, במיוחד המורים והחברים החדשים.
אפילו לשם שינוי עשיתי עגיל בגבה , מסמלת את התקופה החדשה.
ברקע מתנגן שיר צרפתי מהרדיו והאוטובוס כבר כמעט ריק.
4 אנשים לייתר דיוק, שני מובגרים, ילד שנראה קטן ממני וחיילת בלונדינית.
השעה חמש אחר הצהריים והשמש החלה לשקוע מאחורי ההרים.
מהחלון אני יכולה לראות נוף על יישובים ערביים.
פיתאום הכל נראה כל כך יפה.
הרי בעיר אין שמש שוקעת או הר עם אוויר צח ושקט.
אני מרגישה איך כל קילומטר שהאוטובוס נוסע הלב שלי רוקד הורה מהר יותר, מהר יותר ומבעבע החוצה ללא הפסק פס חיוך על השפתיים.
את אמא, אבא והאחים אני רואה כל שבוע, הם באים לבקר.
אבל את המושב הייתי צריכה להשאיר מאחור.
יחד עם זאת גם את כל החברים, ואת האהבה שלי שנגמרה.
נעמדתי מול ראי המכונית של אמא. הונדה כסופה.
סידרתי את השיער החלק שלי, נראתי כל כך שונה.
בגדים יפים, איפור ועגיל, ממש לא עוגן של המושב.
מכנסי הטייץ לחצו ודחקו בי להורידם.
רצתי לדלת ודפקתי , אבא פתח.
נתן לי "היי" מחוייך ונתן לי חיבוק.
"עייפה?, מה את דופקת זה הבית שלך"הוא אמר.
חייכתי אליו, "לא עייפה , קצת רעבה ,אמרתי והנחתי את התיק בצד החדר.
"אין כל כך אוכל בבית , קחי מהארנק שלי כסף ולכי לצרכנייה, אמא וניר בטיול במושב ויוני אצל חבר. הם יחזרו כולם מאוחר יותר" אבא נתן לי דיווח על מצב הבית.
"הבנתי. טוב אני יעלה את הדברים שלי ואלך לצרכנייה" השבתי ועליתי במדרגות לכיוון החדר הישן שלי.
"איך היה המבחן במתמטיקה?"צעק אבא מהסלון.
"טוב, קיבלתי 85" צעקתי בקול צרוד מסיגריות, "כל הכבוד" וכאן נגמרה השיחה.
מתמטיקה, מתמטיקה , לפעמים נראה כאילו זה הדבר היחיד שחשוב לו.
יש לי ידיד בפנימייה שיש לו דיסלקציה בחשבון. זאת אומרת, הוא פשוט לא יכול לעשות חשבון.
לטעמי, זה גאוני. כנראה הוא בן אדם ממש טוב אם ה' נתן לו חסד כזה. לבן אדם יש פטור ממתמטיקה!
שלא תבינו לא נכון, לא שמתמטיקה לא חשוב לדעתי , זה פשוט, לא נחוץ.
מתמטיקה בשבילי זה כמו לנסות להבין את הפיליפיניות הפטפטניות שנוסעות בזוגות באוטובוס של הבוקר.
"עוגן, מה קורה?" דנה , בקו השני,"טוב, מוזר להיות בבית, לא?"
"לגמרי...זה מן, מה זה הבית הזה ואיפה המקלחות המשותפות?" אמרה דנה בקול מצוחקק.
דנה גרה יישוב לידי, לא היכרתי אותה לפני הפנימייה. מאז תחילה השנה נהיינו חברות טובות. גם היא כמוני, לא הייתה בבית חודשיים, בהתחלה חיכינו לרגע הזה כל כך אבל היום די התבכיינו על עזיבת הפנימייה לשבועיים שלמים.
"אז מה התוכניות שלך?" שאלתי, "לא יודעת, אני צריכה להיפגש עם ידיד ומחר אני הולכת לקנות בגדים. ושלך?"
"עדיין לא יודעת, מה שבטוח להתחמק מהאקס" השבנתי בציחקוק.
"חח..חזק, טוב נדבר מאוחר יותר חייבת לעוף." דנה אמרה וניתקה במהירות.
"מתחמקת אה..?" נישמע קול מוכר וישן, קול מתוק, קצת נעלב, מעט חמקמק וטיפה מפוחד..
"תיזהרי!" הוא צעק.
"מאוחר מדי" השבתי בעודי מסתכלת על הפלאפון שברח מידי בדיוק לתוך שלולית בוץ שהתקיימה לה מתחתי.
"כמה פתטי" המחשבות צעקו עלי.
הוא התקדם אלי והרים את הפלאפון "הוא מכוסה כולו" ולפני שהיספקתי להוצאי הגה, הוא הוריד את החולצה השחורה שלו והחל לנגב ולנקות אותו.
ניסיתי למלמל "אתה באמת לא חייב, זה בסדר"
אבל המשפט ייצא יותר בכיוון של " בסדר חייב לא"
הוא גיחך.. "בקטנה , סתם חולצה גרועה."
מה היה לי לעשות? חייכתי אליו בחיוך מובך
הוא : "מה שלומך?"
אני: "מעולה..ואתה?"
הוא : "גם, גם..תתחדשי."
אני: "להתחדש?"
הוא: "העגיל." אמר והצביע לעבר הגבה שלי.
נגעתי בו קלות "אה, כן,תודה.."
זהו בנתיים.
המשך ייבוא.
תאמינו לי שהוא ייבוא..עם כל שעות השינה שאני לא יישנה..הספר הזה יהיה גמור תוך חודש.טחח...ספר קראתי את זה.קבוקית.
"הנה כמו חדש" יוגב אמר והחזיר לי את הפלאפון.
"תודה רבה" אמרתי בעודי בוהה בו ללא חולצה.
כל מה שרציתי לעשות באותו הרגע זה לחבק אותו כל כך חזק, ככה שאני אוכל להרגיש כל נשימה שלו, כל פעימת לב.
אבל באותו הרגע החלטתי לאסוף את עצמי ולהתחיל לפתוח פה ולשמור על האגו היקר שלי, לאגו ולי יש חברות נפלאה שעוזרת לי להתגונן בפני יוגב.
"אז מה , לא התראנו הרבה זמן, איך בבית הספר? מה חדש?"
"הכל ממש נחמד, בית ספר, את יודעת משעמם כמו תמיד, מלא לחץ, שנה אחרונה.
חדש..אין הרבה חדש" הוא המשיך, "קצת שקט פה מאז שעזבת".
"טוב יוגי אתה גר במושב, שקט זו תכונה השולטת פה" ניסיתי לסטות מנושא העזיבה שלי.
כשעזבתי את הבית ספר ,החברים, הכל, לא באמת הפנמתי שניתוק הקשר איתם יקרה מתישהו.
ועכשיו כשאני מסתכלת ממראית עין של צופה על הכל מבחוץ, אני רואה הכל בבהירות יותר.
העיניים שלי חזרו לשוט על גופו, מבנה עצמות, השרירים, העור החלק כאילו כמו ציור.
כפות היידים שלי החלו להרגיש אותה הרגשה של פרפרים בבטן. זרמים קטנים ומהירים.
קו אחר קו,שקע אחר שקע.צליליות, מרקם.
העיינים המשיכו לחלק העליון, צוואר, ראש, שיער.
העיינים הגדולות שלו, ירוקות עם גונים חומים, תלתלים שנופלים על העורף.
כל הדברים המוכרים והכל כך מזמינים
כל כך הרבה מחשבות התרוצצו במוחי במאית השנייה.
"טוב אני בדיוק בדרך לצרכניה, אז נראה אותך אני מניחה היום בערב? אצל דריה?" שאלתי "בטח, נראה לי, כן" יוגב דיבר קטוע.
"אז להתראות?" אמרתי בנימת שאלה, "להתראות" הוא סיים.
נתתי לו נשיקה על הלחי ולקחתי את החולצה המלוכלכת מידיו, "זה יחזור אלייך בערב, נקי" והלכתי ולא הסתכלתי אחורה.
לא רציתי שייכאב יותר ממה שכבר כאב.
באותו השלב כבר איבדתי את התיאבון. הלכתי לצרכניה, קניתי את הסיגריות קאמל הרגילות , מצית חדשה סגולה, ועיפרון פושטי בשני שקל.
חזרתי הביתה.
בבית אמא חיכתה לי, שוכבת על הספה עם ספל קפה וספר, 4 בתים וגעגוע".
"היי אמא"
"היי מאמי, איך הייתה הנסיעה?"
"בסדר, קצת ארוכה"
"מה זה ביד שלך?" אמא שאלה והצביעה על החולצה של יוגב.
"סיפור ארוך, חולצה של יוגב שצריכה להיות נקייה עד הערב".
"אין לו מכונת כביסה בבית?" אמא שאלה בעצבנות
"אמא נו..." עניתי בייאוש.
"אוקי, תביאי, במילא אני מכניסה מכונה כהה עכשיו".
פניתי לעבר חדר הכביסה, הרחתי את החולצה המלוכלכת, זיכרונות הציפו אותי. איך זה שתמיד זוכרים רק את הדברים הטובים? המוח הוא כמו מכונת סרט ורוד מצויינת כשמדובר בזיכרונות אבודים.
הנחתי את החולצה בסל ורצתי למדפסת לחלץ משם דף לבן, טלשתי ספר אנציקלופדיה מהמדף והמשכתי בריצה למרפסת שבחצר שם מחכה לי הפינה האהובה עליי, הנדנדה.
התיישבתי והבטתי אל הנוף. הרים קורבים, רחוקים, חושך וירח מעל מציץ מבין הענפים. את היופי של הלילה אפשר לראות רק כשמדליקים את המנורה, כאשר היא שולחת קרני אור שפוגעות בדיוק במקומות הנכונים ונותנת הרגשה קסומה של לילה קייצי סתווי.
הירח נמצא שם כמעין תפאורה לבנבנה, כמו כותנה. אם הייתי יכולה לגעת בו הייתי רוצה למחוץ אותו ולראות מה קורה.
פעם כשנסענו לקיבוץ הילדות של הורי ועברנו ליד שדה כותנה, אמא סיפרה לנו איך כשהם היו ילדים בקיבוץ ולא היו מכונות מחיצה לכותנה, היו קוראים לכל הילדים לבוא ולקפוץ על הכותנה , הם היו קופצים שעות. זה היה הבילוי שלהם.
"לקפוץ על כותנה". אני זוכרת שבאותו הרגע חשבתי שם אי פעם אכתוב ספר, זה יהיה שם יפה לקרוא לו.
"לקפוץ על כותנה".
הדלקתי סיגריה והסתכלתי על הדף הלבן.
העשן של הסיגריה עשה צלליות על הדף הלבן.
לקחתי את העיפרון והתחלתי וצייר קו מעוקל, עוד אחד, עץ, ירח, ומתחת ילדה שמנסה להגיע גבוה, גבוה. מנסה לגעת בירח.
עננים, עלים, מכנסים קצרות וחולצת סבא,שיער פרוע.
"יא משועממת ...וגם מסריחה" זה היה ניר, אחי הקטן.
יצור קטן ובלונדיני עם פה גדול.
"מה קורה רוסי קטן?" הפנתי את מבטי אליו, תפסתי אותו והפלתי אותו על הנדנדה ליד.
"אמא לא מרגישה טוב" הוא אמר והסתכל מעבר לחלון המרפסת הגדול עליה.
"כן אני יודעת, רואים עליה" אמרתי בעצבות.
אבא פתח את דלת ההזזה של המרפסת ,"ניר יש לך טלפון".
ניר חזר פנימה לבית וענה.
אמא חולה, זה מפריע לה לכל התנהלות הכי קטנה ופשוטה.
כשאני מסתכלת לה בעיניים אני רואה כל כך הרבה עצבות ועייפות.
הלוואי שיכולתי לעזור לה, איכשהו. רק ליום אחד. אפילו רק ליום אחד, להפיג את הכאבים ולהמיס את העצב שניצב בתוכה כמו חומה.
כמה יתושים יש בחוץ תחילת הסתיו ורק עכשיו הם נזכרו להגיע.
נכנסתי פנימה והלכתי לחדר. נעמדתי מול המראה ושמתי יד על הלב, צד שמאל ממש על החזה.
"כן , עדיין כואב גם אחרי חודשיים" דיברתי לעצמי בקול רעם.
פיזרתי את השיער והחלפתי לבגדים ארוכים כי החל להיות קר בחוץ.
ניגשתי אל השולחן כתיבה שלי עברתי עם היד וגיששתי בו.
ניירות מסודרים, עטים בתוך כלי , לוח מודעות, היד נעצרה בפתק ישן "אני שלך לנצח, את המלאך שלי", לקחתי את הפתק הוצאתי אותו , הפכתי אותו ותקעתי אותו בחזרה בלוח המודעות .
[לפני שאתם קוראים את ההמשך..אני חייבת לציין שאחרי שכתבתי את הקטע הזה בבית של מאי , חזרתי הבייתה ומצאתי שאח שלי נפל מהאופניים שלו וקיבל זעזוע מוח קל. היינו בבית חולים. אל תשאלו סרט טורקי. בכל מקרה הצחיק אותי שכתבתי את הקטע הזה ממש לפני שהכל קרה. הנה...תיקראו]
אני בדרך לדרייה, מעשנת..אני חייבת לציין שזאת הסיגרייה השנייה כי את הראשונה הדלקתי הפוך.
"אההההההההה, זוזי, זוזי!" נישמע קול מאחורי , "מה לעזעז.."חשבתי, בום!.
אני על הבמה ,האורות מסנוורים אותי, לאט לאט אני מתחילה לראות בבירור, יש קהל, המון קהל שעומד מולי ומחכה.
אני מרימה את המיקרופון ומתחילה לשיר
"אם כל מה שהיא עשתה ואמרה
האם היא אוהבת אותך כמוני?
אני נושמת בכבדות
מחכה ללילה כדי להילחם
אני מרגישה את הכאב כל כך פיזי
תחשבתי פעמיים לפני שאת נוגעת בבחור שלי" שרתי..
לפתע אני שמה לב שיוגב עולה לבמה עם כיסא וחבל.
מתקרב אליי במבט החודר שלו, תופס ביידי ומושיב אותח בכיסא, בנתיים אני מסתכלת עליו וממשיכה לשיר
,תחשבי פעמיים לפני שאת נוגעת בבחור שלי
בואי הנה אני ייתן לך להרגיש את הכוויה שאני מרגישה
ואז לא תבואי יותר"
יוגב לוקח לי את המיקרופון בעודו מתקרב עם פניו צמוד לפניי לשלי.
אני ממשיכה לשיר והוא מתחיל לקשור אותי לכיסא.
"הוא מפזר את אהבתו ושורף אותי
אני לא יכולה לשחרר אני לא יכולה לצאת
אמרתי יותר מדי, יותר מדי בנתיים
אני לא יכולה לשחרר , לא יכולה לצאת " את המשפט האחרון כבר צעקתי.
אני מתחילה להתנונע בכיסא ולא מצליחה להשתחרר.
אני חוזרת על המשפט שלוש פעמים "אני לא יכולה להישתחרר , לא יכולה לצאת".
הקהל ניראה כאילו הוא מהופנט להופעה משגעת,מחכה בכיליון עיינים לרואת מה יהיה הדבר הבא.
יוגב ניראה מסופק .
הוא מרים את המיקרופון שליידי ומתחיל לשיר
"חיכיתי ליום שסוף סוף תיראי
הייתי כאן וחיכיתי בסבלנות
שילבתי אצבעותי ואת שיניי
בוכה על כתפי, מתחנן בבקשה"
הוא מתיישב מולי ומוציא אקדח ממתחת לחולצה.
מתקרב לאוזניי ולוחש בשטניות
"מלאך, עופי כבר מלאך, עופי" ודורך.
קמתי בבהלה מלאה במים,
"אמרתי לך שזה יעיר אותה " לחש ילד לשני.
עמדו מולי שני ילדים אם אופניים ואחד מהם החזיק דלי ביידו הימינית.
הדלי הסביר את העובדה שהתאים שלי צעקו "אנטקרטיקה, אנטקרטיקה!!" מרוב קור.
הילד עם הדלי הושיט יידו "את בסדר? אני ממש מתנצל איבדתי שיווי משקל ונתקעתי בך עם האופניים"
הסתכלתי עליו ומלמלתי ספק אליו ספק לעצמי " איזה חלום מוזר"
"מה ?" הילד עם הדלי שאל בתמיהה ,"ניראה לי דפקת לה את המוח אחי" הילד השני לחש לו בצחקוק.
-
"אני בסדר, אני בסדר" אמרתי וקמתי במהרה.הייתי בסדר היצלחתי לעמוד.
"אני בסדר, אני צריכה ללכת " אמרתי לשני הילדים שבהו בי בפחד.
"את בטוחה?" שניהם שאלו.
"כן ,כן. אני צריכה ללכת, אני ממהרת וחוץ מיזה אני מרגישה מעולה, בחיים לא הירגשתי טוב יותר" אמרתי בציניות והרמתי את קופסאת הסיגריות שנפלה מכיסי בזמן התאונה.
"אין בעיה, כן, שיהיה לך ערב נעים, וסליחה" הם אמרו בחוסר נעימות וגימגום קל.
פאק למה אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש, השתגעתי בדרך לדרייה.
גם כשאני בחוסר הכרה!?האם נידונתי להיות זקנה מרירה בעלת 20 חתולים וחלומות שבורים?איך בסופו של דבר כל דבר סובב סביבו.
חברה טובה אמרה לי פעם שלישכוח מבן אדם בא לאט לאט ואז בבום ולפני שאני ישים לה זה יעלם.
אני חושבת שתאוריות לא עובדות על המוח הקטן שלי, על הלב האסיר לשי.
הגעתי לדריה, בלונדה עם תלתלים ופנים יפות רקדנית מלידה ואחת החברות הטובות שלי. המשפחות שלנו חברות. היינו יוצאים לטיולי משפחה בייחד.
כל החבירם היו אצל דריה .
רז ואור התאומו, בנדה, תמיר, דניאל, יעל, שקד, איתי ויוגב.
היה ממש כייך לירואת את כולם שוב אחרי חודשיים שלמים בניפרד.
ראינו סרט ואז שתינו, קצת וודוקה עם מיץ דודבנים וקרח, דניאל הכין.את הבדיחות בנדה הריץ בלי הפסקההוא ויוגב שילוב מנצח כשזה נוגע לקונצים. שקד ויעל היו על הגיטארה..יעל אף פעם לא הייתי חברה טובה שלה אבל איכשהו אנחנו מאוד דומות ומאוד שונות.
התאומות ישבו עם שקד ויעל, אני הייתי בחוץ עם איתי , תמיר ודרייה.
יישבנו על הספה וסיפרתט להם על הפנימייה.
הערבים המצחיקים במושב, איך היתגעגתי לזה .
רוב האנשים שיישבו בבית כבר היו שיכורים ועשו רק שטויות כמו למשל להקפיץ פקקים של בקבוק אחד על השני ולראות מי מי עושה יותר כואב.
"אז רגע מה רציתי לישאול, אה כן, כמה אתם בחדר?" דרייה שאלה.
"מקסימום 4 בנות בחדר, זה בנים בנות בניפרד כמובן"עניתילה.
"ממ..חבל שזה בניפרד היית רוצה שייהו בנים בחדר, נימרחת" איתי אמר בצחוק. יש לו קטע כזה שהוא קורא לי נימרחת. לכו תבינו.
"ברור שכן, אתהיודע כמה בולבולים יפים יש שם?" שיתפתי איתו פעולה.
"חח..בולבולים" צחק תמיר.
הם המשיכו לדבר.
אני הצצתי פנימה לתוך הביתף יוגב היה שיכור, ממש שיכור!.הוא קלט שהיסתכלתי עליו, חייך ופנה לעברי.
"אוי לא.."מילמלתי , "מה קרה?" דרייה שאלה.
"יוגב" לחשתי לה.
הוא ניגש אליי ואמר " עוגן, אני ריאתי איך שבחנת אותי היום , בלי חוולצה , כן, כן ! שובבה.."הוא אמר ונפל על ברכיו.
ושת..שתדעי לך, את..!"הוא המשיך בצעקה.
"אני מת עלייך..ממש אוהב אותך"יוגב צעק יותר חזק.
"יופי , עכשיו אתם תחזרו" תמיר אמר בשמחה.
תמיר, ידיד בין הטובים של יוגב. המשפחותש להם חברות טובובת ממש. הם כמו אחים בערך.
"אה...יוגב נוכל לקחת את השיחה הזאת למקום אחר?"אמרתי.
"את צודקת" אמר בעודו מנופף באצבעו משיכרות.
הרמתי אותו והתחלתי ליסחוב אותולמקום שלא ישמעו אותי, לרחוב.
כשהגענו לרחוב, הוא הקיא. רצתי להביא לו מים.
הורדתי לו את החולצה המטונפת וריססתי עליו דורודרנט, אקסס .
אבל אפילו האקס לא הדיף את הריח הנורא של האלכוהול.
"איזה מזל שיש לי אותך" הוא מלמל אחרי שסיימנו את סידורי הניקיונות.
התיישבנו שם.לא ידעתי מה לעשות, מה להגיד.
הוא נישען עלי.
"אני באמת אוהב אותך" "יוגב אתה שיכור מהתחת" אמרתי בעצבנות.
,"אני מחזירה אותך הבייתה".
לא, אני לא רוצה שההורים שלי יראו אותי ככה.
ישבנו בדממה בערך חמש דקותהיה אפשר לישמוע את הצרצרים יותר מאת הנשימות שלנו.
"אוקי תבוא אלי" הפרתי את השממה בלחישה באוזנו.
"חסר לך ההורים שלי מתעוררים אבל" אמרתי ונישקתי אותו בלחי.
הבית שליה יה שני צעדים משם, המושב ניראה כשווק חיים, היה אפשר לשמוע את הנחשים מתפתלים בין החשיים הרבים בצדדי הדרך.
חושך כימעט מוחלט כיסה את פני המושב והבית נריא כל כך גדולים ומאיימים באותו הלילה.
כשהיגענו לחדר שלי הורדתי לו את הנעליים והשכבתי אותו במיטה שלי.
"עוגן, בואי רגע" יוגב אמר.
"מה?" שאלתי בתמיהה, "אני צריך לישאול אותך משהו, תתקרבי".התקבתי.
הוא שתק, הסתכלתי תתוך עיניו" רצית לישאול משהו?" הוא סימן עם האצבע שלו להיתקרב אליו יותר קרוב והוא נישק אותי.
הנשיקה הזאתףף נשיקה מטורפת של אהבה, יכולתי להרגיש זרמים בכל הגוף , כמובן שהריח של הוודקה שנדף מפיו היה בלתי נסבל, אלב לא היה איכפת לי באותו הרגע, למעשה לא היה איכפת לי מכלום באותו הרגע, הייתם שמים עליי נחש ולא היתי זזה משם. העיקר שיש לי אותו שוב.
"תחזרי אלי, אני לא יכל בלעדיך וזה יוגב מדבר לא האלכוהול" הוא לחש. הנדתי בראשי להשכמה.
הנחתי את ראשי בחיקו, ונפלתי לשינה עמוקה .
כשקמתי הוא לא היה , אבל מצאתי פתק מוחבא ביידי, כשפתחתי אותו היה רשום "תודה על הכל, עפתי הבייתה , אני יתקשר אלייך.. את יודעת שאני שלך לנצח ,את המלאך שלי". חייכתי קמתי ותליתי את הפתק בדיוק איפה שהפתק ההפוך היה תלוי .
[לא חלק מהסיפור שנייה] 14/10/07
חח שירי המצחיקה הזאת. היא אומרת לי היום בבצפר" קראתי את ההמשך. ניראה לי לא התגברת כל כך על האקס שלך." היסתכלתי עלייה בתמיהה והתחלתי להיתפקע מצחוק " ניראה לך?חחח לא כי חשבתי שהוא הרבה מאוחרי! טוב שעלית על זה ".[משהו בסיגנון- לא ציטוט]
סוף סוף היה לי משהו לצחוק עלייה אחרי שהיא צוחקת עליי על היציאות שלי.היום הייתה לי את אחת הטיפשות בשיעור קולנוע כשאיל[המורה לקונוע-מחנך] כיבה את האור. אז אמרתי.."כשיש חושך, אני ממש לא רואה" היא כל כך צחקה עליי על זה .
נשכבתי על המיטה.
היבטתי לתיקרה.כל כך לבנה ונקייה, ככה בדיוק הרגשתי. לבנה ונקייה.כמו תינוק שרק הרגע נולד, הרגשתי כאילו אני נולדתי מחדש.
הזיכרון שלי מהלילה מהמילים של יוגב היה נעוץ כל כך עמוק בתוכי.הוא היה קיים בכל נשימה בכל שאיפה בעצם תא ועצם בתוכי, הרגשתי כמו הר געש שעומד להיתפוצץ,.
והלבה הייתה הארס העצמי, האושר הגדול מהמילים הקטנות.
צללתי לשינה עמוקה.
טווווו....טווווו...טוווו...
"הלו?"
"היי יוגי איפה אתה?"
[השעה הייתה 10 בלילה]
"אני אצל ליז-רגע שנייה אני כבר איתך, הוא לחש לה"
[ליז..ילדה יפה עם גומת חן וצחוק מתגלגל..אף פעם לא סבלתי אותה]
"מה אתה עושה שם?"שאלתי בתמיהה
"אנחנו רואים סרט"
"אה..."אמרתי באכזבה שנישמעה די ברורה לפי הטון דיבור שלי.
"אני יקפוץ אלייך מאוחר יותר"
"אוקי" אמרתי וניתקתי את הטלפון.
"מי זה היה ?"
"הבוס שלי מהחווה"-יוגב רכב על סוסים, תמיד אמרתי לו שהוא הסוס הלבן שלי.
"אז איפה היינו?,אה, כן, בדיוק שם"יוגב אמר ונישק אותה.
שתיים עשרה בלילה , קיבלתי צלצול מיוגב.
בלי להיות יותר מדי פתאטית חיכתי כמה צילצולים עד שעניתי למרות שהפלאפון היה לייד כל שנייה לפני שהוא התקשר.
"אני מחוץ לדלת שלך"
"תיכנס פנימה, הבית פתוח"
הוא דפק בדלת שלי .
הוא ניכנס ומהר מאוד לפני בהיספקתי להבין למה ואיך כבר היינו בתנוחה מאוד לא קדושה .
השבועים האחרוניים עברו בהרבה מאוד רומנטיקה, אלה היו השבועיים הכי טובים שיכלותי ליזכור עם יוגב.
הוא לקח אותי לרכב על סוסים. אני ציירתי אותו בכל תנוחה אפשרית.
היינו מעשנים בייחד.מתעלסים בייחד.הכל היה מושלם.
ועברו שבועים, הגיע הזמן לזור למציאות החדשה שלי, לפנימיה, לחברים הכל כך חדשים אבל כל כך טובים שלי.
יוגב יישן אצלי, פעם אחרונה לפני שאני עוזבת.
הכל היה כבר ארוז, נעלים בגדים, מגבות , מכתבי פרידה מחברות טובות, חולצה שיוגב קנה לי, בושם, מכנסי הסקיני שלי, פאקט של סיגריות מחול שאמא הביאה לי .
הבשעה 7:30 הייתי אמורה להיות בתחנה.לעלות על האוטובוס ולהיפרד מהחלום. לחזור לשיגרה.
טי טי טי!!טי טי טי!!-שיט השעון המעורר!
"מה ?למה פאקיניג שמונה וחצי עכשיו!?" צעקתי על עצמי ועל השעון.
הבטתי הצידה. יוגב לא היה שם.
התארגנתי במהרה , מקפצצת ממדרגה למדרגה, הלב שלי עפם במהרה והגוף שלי היזדקק לקפה. הרבה קפה. לא יישנו אתמול כמעט, אני ויגב.
עשינו אהבה כמו שבחיים לא דמיינתי שתיהיה לי.עצובה ומטורפת.
עצוב להשאיר חבר במרחק כזה להרבה זמן, רק לשיחות הקטנות של הלילה.
תיכננו הכל, את הזמנים שנוכל לצלצל אחד לשני , את האיימילים, את המיפגשים שהוא יבוא ואני יבוא.
רצתי לתחנה.
ככל שהיתקרבתי לתחנה כמה שלא רציתי ליראות ראיתי.
כל צעד הרגיש גהינום שורף.
התיק הכביד עליי, אבל מראה העיינים שלי יותר.
יוגב עמד שם חבוק עם ליז בזרועותיו, מנשק אותה ברכות ובאהבה. בדיוק אותו מחזה שהיה ניראה לי מוכר כל כך מלילה האתמול.
הם עמדו בתחנה חכו לאוטובוס בית הספר שלהם.
התקרבתי אליהם.
יוגב תפס אותי בעינים והם ניפערו כאילו שמו לו את המכשירים ששמו לאלכס בסרט" התפוז המכני".
דמעות עגולות וגדולות החלו ליזול מעייני.
התקרבתי לשניהם, הבטתי בליז.
לקחתי את הסיגריה הדלוקה שהייתה ביידי, קירבתי אותה קרוב קרוב לפנים של ליז במבט שטני שאפילו אני לא ידעתי שקיים אצלי.
במהרההפנתי את הסיגריה אליו וכיביתי אותה על ידו."אחח!תפסיקי"
"הפסקתי " אמרתי, וזרקתי את הסיגריה כצליפה מהירה בריצפה באותו הרגע הייתה ניראת לי אשמה בדיוק כמוהו.
קירבתי את הפה שלי לאוזנו ולחשתי, "המלאך שלך, עף עכישו, כניראה שלעולם לא תיראה אותו, כי הוא לא יראה אותך.יש לך מילים אחרונות?"
"זה לא מה שאת חושבת!!"הוא אמר בייאוש.
"ממ..חבל..חבל שלא בחרת שורה יותר מתוחכמת מאיזה סרט הולוודי נדוש"
האוטבוס שלי הגיע.הרמתי את התיק הכבד, הסתכלתי עליו."אני לא צריכה את זה באמת , אין פה שום דבר חשוב או אמיתי בתוך התיק הזה והוא סתם מכביד עליי" השמטתי אותו מיידי ופניתי לעבר האוטובוס. נישארנו אני והתיק גב שלי.
צעדתי לאוטובוס וכל צעידה הרגישה הקלה.
עליתי ונתתי לנהג לנקב לי את הכרטיסיה.
יוגב רץ אחרי עד האוטובוס."אל תעזבי אותי , בקשה " הוא צעק.
הסתכלתי עליו במבט אדיש, הדלתות של האוטובוס ניסגרו סובבתי את ראשי אל האוטובוס דנה ישבה שם פעורת פה.
"בואי הנה, לא ראיתי אותך יותר מדי זמן"
התיישבתי ליידה והמילים הראשונות שהצלחתי להוציא מהפה היו.
"דנה אני מרגישה כאילו השלתי עכשיונשל כל כך גדול"
אני יודעת שאתם חושבים , ממ זה סוף לסיפור.
אבל לא .
לא כל סוף זה סוף.
סוף יכל להיות רק סוף של פרק .
וזה , זה רק סוף של פרק.
היה לי טוב, היה לי רע אבל מה שחשוב, שהוא היה ולא משנה איך הוא ניגמר, הוא בוודאי פשוט ניגמר.
המון מילים גדולות וקטנות ניכתבו בפרק הזה, הם לימדו אותי המון ועכשיו אני יכולה להמשיך בבטחה לפרק הבא.
סוף פרק ראשון.
[לא קשור לסיפור:שירי ..רואה שהמשכתי!כל מי שנוסע לפולין שיהיה לכם חוויה מרגשת]
כינוי:
peli :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
