בהתחלה, כשסופר, מפק"צ 1א', הרים את ידו והכריז "תראו מה מצאתי בשטח" לא האמנתי. אחרי שניה צעקתי "תביא לראות!" ואז "זה הפלאפון שלי!". מולי ניצב מכשיר נוקיה N85 שקניתי שנה-וחצי קודם ב-2000 ש"ח מיד-שנייה ואיבדתי 6 חודשים (פחות יום) לפני בשטח-אש 14ל' הסמוך לשבטה.
זה היה בניווט האחרון של קורס מפקדים. שפצרתי אותו בשרוך לאפוד, לאחר שבניווט הראשון כבר איבדתי אותו (אז הוא הוחזר אליי כעבור יומיים ע"י מטיילת מכוכב-יאיר). בסיום הניווט חיפשתי את הפלאפון, כי בו רשמתי את הפתרונות לניווט (למרות שאת התשובות ל-נ.צים שרשמתי זכרתי בסוף בעל-פה) ולחרדתי גיליתי שהוא איננו. חזרתי למקום בו איבדתי אותו, אבל כבר היה ברור שהוא לא יימצא, בנרתיק השחור, בחושך. חזרתי מאוכזב וחסר פלאפון לבסיס ולאחר חודש של הסתובבות עם גרוטאה של סמסונג קניתי מכשיר חלופי, אך זמן רב עוד המשכתי להתאבל על המכשיר האהוב, עם כרטיס הזכרון המלא בזכרונות - תמונות מ-י"ב שחלקן נעלם מפייסבוק ולא ניתן היה לשחזר.
והנה, לאחר חצי שנה בגשם, בשטפונות, באבק, המדבר ובשמש הקופחת - הוא שוב בידי. ולא רק זאת, אלא שהוא עובד. עובד בדיוק כמו אז. איחוד מרגש, אין ספק. עכשיו נותר לי להחליט באיזה מהמכשירים להשתמש מעתה. נראה לי שלפחות בשבוע הקרוב אני לוקח איתי את שניהם.
בשבת האחרונה הייתי חולה. לא משהו מטורף - 38.0 חום, כאבים בכל הגוף, רגישות בעור. לקחתי נורופן ובפעם השנייה זה עבר. לא הייתי חולה בערך שלוש שנים עד עכשיו, שזה דווקא מפתיע, כי בתקופה האחרונה אני לא בדיוק נוקט גישה בריאה לחיים. לא פיזית ולא מנטלית. למרות שדווקא בחודש האחרון היתה לי ירידת מתח בתנאי השירות - פחות לחץ בעבודה, אין דיסטנס רציני עם החיילים כמו בטירונות, ישנים יותר טוב. ואולי דווקא זאת הסיבה, נפילת מתח.
בעקבות שיחה (די קצרה אבל חשובה) עם סמדר במוצ”ש האחרון, הגעתי להבנה שדרוש אצלי שינוי מהותי. בצורת החשיבה, בגישה, בעצם הרצון לשינוי בכלל.
בשנה-וחצי (כמעט) האחרונות נכשלתי בכל דבר שאני מאמין בו בערך. כל האופטימיות שחשבתי שיש לי, קרסה. כל הגישה הבריאה שהיתה לי לחיים נשכחה. מלבדה שכחתי עוד הרבה דברים שפעם היו לחם-חוקי. לצחוק למשל. כמה שזה נשמע אלמנטרי, רק אנשים מסוימים מצחיקים אותי עכשיו - איבדתי את היכולת לשעשע את עצמי. אני, שפעם הייתי מסוגל לגלגל מחשבה טיפשית בראש ולהתפוצץ מצחוק, צריך עכשיו גורם חיצוני די ממוקד וספציפי בשביל המטרה הפשוטה הזאת. בכלל, האמנתי פעם שאדם יכול (וצריך) לשלוט בתגובות שלו לגורמים חיצוניים (הרי זה ייחודו כאדם). היום אני מוצא את עצמי כועס כשמעצבנים אותי, נעלב כשמעליבים אותי, עצוב כשעצוב - לא צוחק מספיק כשמצחיקים אותי.
מאז הגיוס עברו עליי כמה תקופות קשות. תקופות מהסוג הזה מגבירות את הרגש, ובאמת זה צד שנוסף בי בתקופה הזאת שאני דווקא אוהב. אני מתרגש בקלות רבה יותר ממצבים פשוטים כמו כתבה עצובה בעיתון, זיכרון, שיר ישן - אבל רק מהצד השלילי. שכחתי איך להרגיש שמחה אמיתית (ולכך קיבלתי תזכורת במוצ”ש, שבו צחקתי כמו שלא צחקתי מי זוכר כמה זמן, עם חבורת המיתריסטים האהובה עליי).
פעם ראיתי בקושי גורם מחשל, בונה. זה כמובן יותר קל לומר את זה כשקל לך, אבל גם בתקופות היותר פשוטות שהיו לי בצבא לא הייתי מוכן להודות שהרווחתי משהו מהייסורים שעברתי. להיפך, גיליתי שאני מעדיף להתבוסס במרה שחורה ולהפיק כמה שפחות מהמסגרת הזו, כאילו כדי שבעוד כשנה-וחצי אוכל להגיד ”אמרתי לכם! לא הרווחתי כלום מהצבא. צבא זה אך ורק חרא”.
סמדר בחכמתה הטהורה והאמיתית כל-כך פשוט הזכירה לי שאין דבר כזה. המציאות היא כפי שהיא ולנקוט כלפיה עמדה שיפוטית זו בחירה שלנו. אז למה אני בוחר בחרא?
באותו מעמד של השיחה היא בעצם התנהלה כוויכוח, אבל הוויכוח הזה היה די חד-צדדי ולא היו לי שום נימוקים טובים להעלות נגד שלה. כי שנינו, הבנתי אחר-כך, כשחזרתי הביתה, באותה עמדה. שנינו מסכימים על כך שמה שאני עושה הוא חשוב. שנינו מסכימים, תיאורטית לפחות, שאפשר לעשות דברים אחרת, אפילו ליהנות.
אז איך מרצון לתרום והתלהבות הגעתי למצב שבו אני היום, מריר ורוטן ומחפש בעיקר איך לעקוץ? מה אני עושה בשביל לשנות את זה? ובעיקר האם יש לי כוח לעשות את זה? מתי לאחרונה עשיתי שינוי בחיי...? אני בקושי מצליח לתחזק אפילו הרגלים ישנים. האם אין לי כבר שליטה עצמית, או שזה רק עניין של מוטיבציה? הסתבר לי שאני די עצלן, למרות מה שאהבתי לחשוב על עצמי פעם. לא אוהב להשקיע במה שאני לא אוהב אם זה דורש מאמץ/תזוזה בחום הזה. או בקור. או בכלל לעשות משהו. ואולי זאת סתם עוד כניעה לחולשה האנושית הבסיסית הזאת של ויתור עצמי כשהתנאים הם לא אידאליים לטובתך. נרקבתי.
הגיע הזמן להזרים קצת דם חדש ונקי לביצה העומדת שנהייתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: