שני החגים היהודיים שאני פחות מתחבר אליהם הם, במפתיע או שלא במפתיע, השניים בהם אנו מצווים לשמוח - שמחת-תורה (שאני מעדיף עבורו את השם הסולידי יותר "שמיני עצרת") ופורים. אני מודה, תמיד הייתי כבד במקצת, אני לא מהרוקדים עם ספרי תורה במעגלים (בשנה שעברה אפילו די הקצנתי עם הגישה הזאת והחרמתי את החג בכך שהייתי במהלכו בכלא הצבאי אבל השנה התמתנתי). אני די מכבד חלקים מסוימים בתורתנו הקדושה ומעריך חלקים אחרים, חלקים נוספים אני מתעב - אבל לשמוח? מעולם לא שמחתי בה עד כדי ריקודים וצווחות גיל אקסטטיות. אבל כנראה שאני מיוחד בקהילה שלי מהבחינה הזאת.
קהילת הקודש צור-יגאל (שאחי מכנה "קהילת הגייז") התכנסה אמש בבית-הכנסת (בעצם, בשלושה בתי-כנסת, אבל אני אספר את סיפור המעשה כפי שהיה מנקודת מבטי האשכנזית) לתפילת ערב החג המסורתית. אמרו שמע-ישראל ו"אלה מועדי ה'..." וכל זה וכמעט שהגיעו ל"עלינו לשבח", אלא שאז פצח הש"צ (שתוק, צעיר) בקריאת פסוקים במנגינה לא-תואמת שנלקחו מסדר ההקפות שבסידור. מיד נפתח ארון הקודש וההמון המבולבל קם על רגליו ולא הבין בדיוק למה לצפות. אנשים החלו שוחקים ומשוחחים איש עם רעהו (ומתנות לאביונים, אבל זה רק כי הם התבלבלו עם החג השני) ומקיימים את מצוות "ושמחת בחגך והיית אך שמח" לעלא ולעלא. תוך דקות ספורות החלו להקיף את הבימה בהליכה איטית, כי מפאת מבוכתם עוד לא היו בטוחים מה עליהם לעשות - עד שמספר צעירים נטלו את המושכות ואת ספרי התורה לידיהם והחלו לרקד ולפזז ולשיר מתוך שמחתם הגדולה בתורתנו התמימה.
אז החלה רוחו של הקהל להשתלהב באמת - זקני הקהילה אינם זוכרים חגיגות שכאלה למן חנוכת המשכן עצמו. כל-כך גדולה היתה השמחה שכמה מחברי ועד בית-הכנסת החלו לבצע פירואטים, גלגלונים וסלטות מסביב לבימה. דרייר הגבאי הוותיק נתלה על הנברשת ונופף ברגליו הקצרות בגילה, איציק מור ביצע פעלולי ברייקדאנס מתחתיו בזיוה, חיים דגן איש-המידות מחא כפיים והרעיד את הקירות בקולו העמוק בדיצה ורפי גרינפלד קפץ דרך חישוק בוער בחדוה (היה זה חישוק שהובער מבעוד-מועד מאש שהועברה מנר שהודלק לפני כניסת החג). נערי הקהילה ובראשם בן-כיתתי שגב ערוסי ריקדו לפני הארון כדוד המלך בשעתו, עם ספרי-תורה, אמהות ושפחות ונגלו כהיגלות אחד הריקים, עד אשר יצאה אש מארון הקודש ואכלה שני צדיקים שנעקדו על-גבי הבימה והוקרבו לזכר נדב ואביהו. בהקפה האחרונה יצאו החוגגים מפתח בית-הכנסת ובדילוגים עברו להקיף את בימת בית-הכנסת הספרדי, שפתחוֹ שוכן מרחק כארבעים אמה מפתח בית-הכנסת שלנו, האשכנזי, ולאחריו עברו לבית-הכנסת התימני, המרוחק כחמישים אמה לכיוון אחר - כל זאת סימן לשלושת בתי-המקדש שייבנו בירושלים בימות משיחי צדקנו - האשכנזי, הספרדי והתימני. לכשסיימו את ההקפה השביעית והאחרונה חזרו לבית-הכנסת שלנו ותקעו בשופרות והבימה נפלה.
אך אני כבר לא הייתי שם ואין לי דרך לדעת האם כל זה קרה באמת, כי כפי שציינתי מוקדם יותר, אין לי עניין וחשק במנהג הריקודים המשונה, כך שפרשתי לביתי ושם הרהרתי מעט במנהגיהם המשונים של היהודים ובחג הפורים והגעתי למסקנה שהמן הרשע כנראה נראה כמו ג'פאר.
מוצאי-חג שמח ושתהיה אחלה שנה לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: