על משמעות החיים ושטויות אחרות

טוב, אולי לא הכי אחרון, אבל עד שיוצא לי להעלות אותן על הכתב...

- אנשים שנגעו בָאמת מקרינים את זה החוצה. פעם אולי הייתי מחפש לזה הסבר רציונלי, היום אין לי בעיה (רצינית) לטעון שזה פשוט ככה.

- כשחיילים באים לשאול אותי שאלות, זה לא שאין להם את היכולת לחשוב על פתרונות לבעיות שלהם בעצמם. הם פשוט צריכים מישהו שיגיד להם מה לעשות, או אפילו שרק ייתן להם אישור. רואים את זה בבירור על חיילים במסלול שהטירונות השפיעה עליהם חזק. הם לא מנסים לחשוב באופן עצמאי על פתרונות. מה שהם לא יודעים הוא שגם לי אין פתרונות קסם לכל דבר.

- אין טעם להאשים את הצבא. הוא ממילא לא ייקח אחריות. אם למישהו עוד יש תקוה להתבגר מבין שנינו, זה אני.

- הרבה פחות אכפת לי מאיך שמסתכלים עלי כרגע. אני מתחיל את המחזור הנוכחי עם הרבה פחות לחץ, בטוח בעצמי אחרי מסלול שלם, יודע כבר - בגדול - מה מצפה לי. זה מביא ליותר רוגע, נינוחות ופתיחות עם החיילים. בכלל, נמאס לי ממשחקי הדיסטנס המלאכותיים האלה ונמאס לי להיות צינור שמעביר חרא מקצינים לחיילים. אני בא בגישה אחרת, בריאה יותר, פתוחה יותר. אני לא נגד החיילים או נגד הקצינים. אני בעד הטובים.

- המדינה הזאת חייבת לעשות משהו עם החרדים, הערבים, הבדואים, העניים, החינוך (של כל אלה ובכלל), השטחים ועוד המון. או שהממלכה היהודית השלישית לא תחזיק גם היא מעבר לדור השלישי/רביעי שלה. אוסטרליה מקום יפה והאנשים בו טיפשים ושמחים, אבל האנגלית שלי אף-פעם לא היתה מוצלחת במיוחד.

אשכרה נסעתי עד קרית-טבעון (!) ובסוף היא מסננת. נו, מילא. היה שווה לנסות. לכאורה כל הקריטריונים היו טובים: לא מעשנת, לא משוגעת, נראית טוב, עם שכל, צמחונית ואפילו עם טעם קלאסי במוזיקה (דרישות הסף שלי לא נורא גבוהות). אבל זה לא זרם. מה לעשות.

אם היא רק היתה אומרת את ה"לא" הפשוט הזה, זה היה מקל על הכל. ככלל, אני מאמין שעולם בו אנשים אומרים את אשר על לבם הוא עולם טוב יותר.

האם בכל-זאת אמצא מתישהו מישהי שתוכל לספק לי את הצורך הבסיסי הזה של אהבה, בלי כל-כך הרבה סיבוכים מסביב? עייפתי ממשחקים.

הולך לישון לפני 21 יום בלי לראות אנשים אהובים.

לילה טוב.