לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



פרחה קפריזית עם שארם של 'בזוקה' ואופי של 'עלמה'. לאחרונה זכתה בתואר 'נערת פועלי רומניה' לשנת 2002, ולמדה להגיד "בכושלהאמאשלי". בימים אלו משלימה דוקטורט בלימודי האנורקסיה, ועושה סטאז' במיזנתרופיה מעשית. מתה על סוסים, אבל רק כי זה נשמע יפה לומר את זה.

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2003

קארי פקטור


 
אם יש משהו שלמדתי כשהייתי מעודדת על רולרס ב"חודש אמריקה" באייס (בבחינת "עזבו אתכם מכדורגל - הצנרת האמיתית יושבת באינסטלציה"), הוא שבגד-גוף כחול עם פונפונים פותר את כל הבעיות בעולם, ואין דבר כזה אף-פעם "לא יכול להיות". העולם פשוט זה הדבר הכי פחות צפוי שיש. כמה שתגידו לעצמכם יום-יום "לא לא, אין סיכוי שזה יקרה", "הליפסטיק לא באמת נגמר לי", "העדשה היחידה שנשארה לא באמת נקרעה", "המסטיק לא באמת נדבק לי לסוליה של הג'ימי צ'ו החדשה" (נו, תהיו קטנוניים) - תמיד תמיד יצוץ ברגע האחרון אחוז הסטייה הזה ויגרבץ לכם מול הפנים כמו סוטה. הוא מחכה לכם כמו גאון שוויצרי, ושלא תעזו להקשיב לשארוולים המדברים מהפנג-שוואי כי מחשבות חיוביות או נרות ריחניים לא באמת יעזרו. אם הקריסטל שלך צריך להישבר, מותק, הוא יתרסק עוד לפני שתנקי את האבק מהמשקופים. ועם כל הכבוד לחמסות עם עין כחולה, הן באמת קצת טורקיה 81'.

גם אופטימיות, שכל חודש יקום המדען החדש שיגיד כמה היא אבן-דרך לחיים טובים (משהו אבן-דרך, מקסימום אבן בכליה) - במבט מהצד היא תכונה דיי פוסטמית. נורא יפה הסמל של היין והיאנג, נורא שרמנטי להגיד "לוטוס", נורא מרתקים היו השעירים האלה מהשבט של המאיה. אבל מצד שני - כמה אינטליגנטיים כבר יכולים להיות אנשים שמדברים ב"פוצי-קוקי-נושי" ושרים קומבאייה? קיפי יותר ריאליסטי מזה. ואפילו אני כבר מסוגלת להודות כיום עם יד על הרקטום שהגעתי בחיי למאורות שלא האמנתי בחיים שיצא לי לראות. האמנות מחייבת, הכספומט מתמאנייק, וכמו שתפסה כבר אפילו מיכל אמדורסקי - יש חלטורות שאפילו פן לא יכול לתקן. אם תצטרכי לחלק בלונים ברולרס בשביל לקנות קפאין, את תחלקי בלונים ברולרס עד שמארשל יגלה אותך. ולא משנה לאף-אחד שעם הפה-דה-בורה שלך היית יכולה להיות כוכבת במיומנה (או על שולחן של איזה בר באילת).

ולמה התשתי אתכם עד כאן? או, אז ככה. כבר מתחילת העונה בערך אני לא מפסיקה להסתובב ברחובות ולקטר על האופנה האיומה החדשה והמכוערת. "איכס, הכל נראה דוחה!", אני מקוננת באוזני ש' חברתי, אחרי שיבה מעוד מסע מפוקפק בעזריאלי. "ירוק זית, למה??! דגמ"חים! אלוהים!". משזעקת התוכחה שלי מתאדה ונשכחת, אני נובחת במועקה של אמא לשבעה עם משכנתא עוד פעם. "דגמ"חים, ורשת, וחאקי, ודגמ"חים!!! רק לילדות ממושקפות מהצופים מותר ללבוש דגמ"חים! אף אישה לא יכולה לקום בוקר בוקר עם התחושה האומללה שבידיעה שיש לה בארון דגמ"חים! אין שום סקסיות שם, את לא מבינה??!". וש' הרחומה מקשיבה ומעודדת, "אני יודעת", היא נאנחת, "למות". וככה זה נמשך שוב ושוב, לפחות פעמיים בשבוע. "הכל מגעיל!", אני מזדעקת, ובוהה בעצמות הבריח של גלית גוטמן. וש' אומרת "וואלה, נכון". "המכנסיים מגיעים לאמצע המשולש!", אני בוכה, ובוחנת את הכושלהאמאשל ליהי אלון. וש' מגבה "לגמרי נכון". "צריך לקרוע את כל הקטלוגים של העונה! החלטתי!", אני מכריזה חגיגית. אם כי, אני חושבת, יש לציין שאפילו אזור הכוס של יב"ז נראה יותר טוב ממני. וש' בשלה, "נכון, נכון".

את מופע האימים הזה שלי פתרתי זמנית בהחלטה החשובה לא לעשות קניות. כלומר, בטח שקניתי. קניתי סיכות, גרביים, קרמים משונים. פעם גם קניתי מלחי אמבט מדליקים צבעונים כאלו שמבטיחים לעשות לך עור רך כמו יונק בן יום. אבל בגדים - לא קניתי. כבר ארבעה חודשים בערך שאני במבצע התנזרות שופינג מאסיבי בכל חלקי הגזרה, תוך בילגון מכוער ואינסופי של הארון. לשואלים הכנתי דוקטורינה משלי: "עיסוק המלחמה הזה", אני נואמת בכאב לכל מתעניין, "יצא לגמרי מכל פרופורציה". את סירובי העיקש להיות קורבן אופנה התחלתי לגבות בכל מיני מלבושים משונים פרי-ידי. ג'ינסים בהירים, חצאיות מוזרות, חלקי חולצות קרועות שהבאתי לחיבור משונה. וככה אני מרחפת לי בין המרצפות. "אני לא קורבן!" אני צוהלת, "יש לי דעות שלא מושפעות, דעות משל עצמי!". כי בינינו, גם הדעה שאיתי אטיאס הוא ערס קטן ומחורמן ובהחלט לא דוגמן - היא דעה.

אבל שלשום עליתי לעצבים אפילו לעצמי. זה היה בבוקר, כששפכתי את כל הארון על הרצפה ואפילו אז, נשבעת, לא מצאתי בגדים. לא היה לי כוח לצאת ולכתת רגליים עם השפיץ הזה, אבל בקושי מצאתי חצי ג'ינס קטן, ונמאס לי לשפוך את האג'נדות שלי על כל פלוני. חוץ מזה שאתם בטח תקראו לי מופרעת, אבל אני מוכנה להישבע שהארנק שלי התחיל לדבר. כשסגרתי את הטלוויזיה והקשבתי חזק אפילו הצלחתי לשמוע אותו קורא לי בחשש ומצייץ: "נו כבר, נועית, תגהצי את הכרטיס". בלית ברירה לבשתי איזו גופיה מעאפנה ויצאתי לשינקין. לא לפני שהבטחתי לעצמי באחראית ש"רק חולצה אחת שלא קשורה למלחמה".

בחנות הראשונה שנכנסתי אליה מצאתי חולצה. היא אולי הייתה ירוק זית, אבל לא, אמרתי לעצמי, "את קנית כי זה מתאים לעיניים ולא כי את נפגעת טרור אופנתי". בחנות השניה אני זוכרת שמדדתי איזשהו מכנס מתקפל, "אבל הכיווץ למטה הוא רק כדי שלא יהיה חם", סתמתי לי בהחלטיות את הפה. מכאן היו עוד ועוד חנויות, אבל כל מה שזכור לי מפה הוא חושך דומם ואפל. אני לא זוכרת שומדבר שקרה אחר-כך חוץ מבולמוס אופנה מטורף שכלל מאה מדידות, אלף "מהמם!", ובערך שבעים גיהוצים מתמשכים. חברה שלי מספרת שלא הצליחו להשיג אותי בסלולרי איזה שמונה שעות. שמונה שעות הסתובבתי כמו שווארמת הציידים ברחובות, ומי חשב בכלל על טלפונים? הייתי בכזה אמוק, שכל שיכולתי לחשוב עליו הוא מי תגהץ הפעם את הכרטיס הממגנט שלי ואיך היא תתאים לי לשיער. האם תהיה זו מיני, חצאית הדגמ"ח השחורה עם האותיות באנגלית? אולי תהיה זו לוצ'י, החולצה הכחולה עם המחשוף והפסים? לגופיית הרשת השחורה יש אחלה איכויות, ולדגמ"ח הירוק יש שיק מדליק של שיגועים. מי תעשה את הקרדיט? ואולי ניתן לכולם ביחד להתגפף אחד על השני באורגיה עצבנית עם עוגיות נשיקה? אני אומרת לכם, הייתי במצב סופני. יום שלם נעתי בסחרחורת על השפיצים כמו איזה שד טאזמני, וכל מקום שעברתי בו התבלגן עד כלות. תכירו: טאז בנטולילה, מפלצת הקניות.

הבוקר שאחרי, כצפוי, היה יותר נורא מכל הנגאובר. כשקמתי אתמול והבטתי ליד המיטה, גיליתי חשבוניות מקומטות על סך אלף שקל, ארנק קרוע שזרוק על הרצפה ושש שקיות מלאות בפריטים של ניצולת פיגוע אופנתי. כלום לא עבר מעלי, ומכל מוכריי לקחתי. אין אצבע, יש יד. אין ביס, יש עוגה. ואני, חברים, פשוט כבשה קומפולסיבית בלתי נלאית. 

מושפלת ונבוכה גררתי בכוח את הרגליים לארון. איך אומרת מורשת ברדשו: אם כבר לעשות ביד עם עוגות - לפחות תתלבשי אופנתי.
 
נכתב על ידי , 10/4/2003 15:36  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רק על הקווים


 
מודה ומתוודה, אני חתיכת משוויצנית. אני יודעת שכל הזמן אני מתבכיינת על זה שאני מקדימה את זמני בלה-בלה-בלה, העולם לא מוכן אלי ידה-ידה, תרחמו עלי כי הקוסמוס מכה בי וגו' וגו' - אבל האמת היא שבכל הנוגע לדברים בסיסיים באנושות אני מצטיינת בפשנבלי לייט של מחבל. נכון כל המפגעים הלא-מגולחים האלו שמתפוצצים בחדרה, נזכרים שלא תלויות להם שלושים וחמש בתולות על כל זרוע רק אחרי שנלעסו כבר על-ידי תולעים? ככה גם אני. קולטת דברים אחרי שנגמרו, מבינה את הבדיחה רק אחרי שכולם כבר יורדים על הגולדסטאר - והכי חשוב, לא מתביישת להמשיך את הסצינה. את הפוך שלי, למשל, אני לא מחביאה בארון עד סוף אוגוסט. למה? כי אני חתיכת פוג'ערה מטופשת ותלותית. אם היה לי אומץ, הייתי מודה עכשיו שמדי פעם אני מוצאת את עצמי מגיפה את התריסים ורוקדת בלילות למבדה (מזל שאני ביישנית ורכיכה ולעולם לא תדעו).
 
בכל אופן, אותו פשנבלי לייט (0 אחוז שומן? אני חושבת שכן) ארור בדיוק בקע מגרוני, כשהודעתי לעולם בגבורה לפני כמה חודשים שאני מתחילה ללמוד נהיגה עכשיו, לאחר שנים של היכרות אדוקה עם כל צוות נהגי מוניות בלפור. אני שונאת-שונאת-שונאת לנסוע במונית עם כלבלבים זזים, ושונאת-שונאת-שונאת להיות תלויה במישהו שהוא לא נסיך בריטניה, והכי אני שונאת את הקצף שיוצא לי מהפה כשמישהו אומר לי במקרה "צומת גלילות, יודעת?". בכלל, נורא דכאה אותי המחשבה שלכל אחד בעולם הזה יש מקום מיוחד על האספלט, ורק אני עדיין לא קיבלתי את המשבצת המיוחדת שלי פה, יחד עם תעודה עם תמונה נורא מכוערת שמעידה שיש לך קורדינציה. זה קצת כמו לצאת ל'פסטיס' ולראות את כולם יורדים על פטוצ'יני כשאת מלחכת חסה (או משהו). אז פלא שלא הרגשתי קשורה לעולם?

הבעיה שבגללה לא מיקמתי את עצמי היטב בין הסיטרואנים-סי-שלוש עד עכשיו - כמו תמיד, הייתה לגמרי לא תלויה בי. בשביעית, כשכל העולם ואחותו הוציא רשיון ועשה סמ"ך-דל"תים ליד הברזלים של התיכון, אני הייתי עסוקה בלהוציא שחורים מהאף ליד הברזלים של אפרת מי"א שש. כשכל הבנים בשכבה בססו את מעמדם החברתי בעזרת הקילומטראז' של הרכב של אבא, אני ביססתי את בטחוני העצמי בעזרת הקילומטראז' של גדוד 101. ואת מצוקת הטיניות המופקעת והנורמלית של אז אני המרתי בהתעלקות מביישת על בנים גדולים שיסיעו אותי לקניון, רצוי כאלה עם מכוניות יפות. דיכאון הי"א-פולין שלי היה כל-כך איום ומבזה, שלנהוג היה הדבר האחרון שחשבתי עליו. הגה? דלק? קלאץ'? הצחקתם אותי. כל מה שיכולתי אז להתעסק בו היה באיך לא להרוג את עצמי עד הבגרות באנגלית, וממי מעתיקים שיעורים במתמטיקה (רמז: התשובה בגוף השאלה).

איך שלא יהיה, נקפו הימים, ואני מצאתי את עצמי ממשיכה להסתכל על המרוקאים עם האוברולים של 'סונול' מרחוק, בלי שיכניסו לי את הצינור לחור העגול בקופסה שלי בחיים. לא אחת תהיתי מה באמת מסמל ה'פז' בצינור, ולמה באמת עומד מאחורי ריחו של הדלק (יש סרדינים בקיוסק?) - עד שהשנה החלטתי לעשות מעשה והתחלתי ללמוד נהיגה על הילוכים. מכיוון שבכל זאת, יש לי איזה יתרון על הילדות בנות ה-17 שלומדות עכשיו (משהו שמתחיל בצ' ונגמר בי', עם מערכת תמיכה מאד מלחיצה) - הייתי משוכנעת באלף אחוז שאני מתקתקת את השיעורים החמודים האלו בקלילות תוך חודשיים ועפה לקרוע את איילון ב130. בחיאת, כמה קשה כבר זה יכול להיות? 28 שיעורים ספור אני עושה, וטסט. לנהוג זה קצת כמו מכוניות מתנגצ'ות בנחשונית. ועם כל הכבוד לחמודים של משרד הרישוי - אם נהגי-מוניות בשם אושרי יכולים, גם אני.

מובן שכל ההנחה האחרונה הייתה שטות מוחלטת בכל רמה אפשרית, אבל למה לתת למציאות להפריע לסטיגמה. לקחו לי בדיוק 56 שיעורים בלי טסט בשביל להבין שיש איכויות לנהגי-מוניות בשם אושרי, שלנועית נסיכת האופל לא יהיו גם אם היא תתמיד באמת באשטנגה יוגה (משעמם!) ותתחבר לעין השלישית שלה כל יום בחמש. סבלנות, לדוגמא, זו תכונה נחוצה. אבל גם ריאליזם, היגיון, ועוד כל מיני תכונות אופי שחולקים אנשים שלא מפוצצים בגאווה עצמית בהפרזה. אבל מה, שאני אודה שאני חרא נהגת? אין סיכוי. אם אני לא יודעת לנהוג, על אמת, בזמן שאושרי מ'בלפור' נוהג למחייתו כבר שני עשורים ומפרנס ככה משפחה - כנראה שאין מנוס מלהגיע למסקנה היחידה שנשארה פה: לא נועדתי לנהוג. בשעה שעם ישראל כולו מדווח למסוק של פלאפון מאמצת ליגת העל ליגת פלאפון כשהוא תקוע באמ-אמא של הפקק, היעוד האמיתי שלי הוא בכלל לשבת במושב האחורי של הלימוזינה וללגום רוסי לבן, כשאיזה כושי מזוקן שואל אם בא לי פררו-רושה ותוך כדי עושה את כל העבודה השחורה (כושי? שחורה? הא-הא, שאני מבריקה). "לא, תודה", אני אמורה לענות בגרגרנות ולהכניס את הבטן. "רק, אם אפשר, תזדרז, מרטין. האקדמיה מחכה".

בינתיים, פה, האקדמיה המשיכה לחכות, ואני המשכתי לחכות לרשיון שלי גם. מיותר לציין שאת השיעורים לא תקתקתי, ואת החודשיים שהקצבתי לי ללימוד נהיגה הפכתי מהר מאד לחצי שנה ולשבעה חודשים ולתשעה חודשים וחצי, כשרשיון - אין. במו עיניי ראיתי את השרלילות בנות ה-17 עוברות טסט ראשון ונוהגות בסיאט של אבא, בנחיריי שלי הרחתי את ריחה העלוב והמשפיל של הזקנה. הנכשל בתיאוריה הראשונה, כמובן, שמח להוציא לי את כל ההמוגלובין מהפצע, ואפילו מנהל בית-הספר לנהיגה השתעשע בינו לבין הכרס על זה ש"נועית שלנו עוד תקבור את כולם" (אבל מתי אתה מוציא את חוברת הבדיחות והצביעה, אה?). אני הייתי מיואשת כמו נזירה בתולה בכנס של הצ'יפנדיילס, ויום אחרי שגמלה בלבי ההחלטה להפסיק עם העינוי אחת ולתמיד קיבלתי הודעה שיש לי טסט. "טסט?", גמגמתי בעיניים נוצצות והתפניתי לשלוף את ה"יו!". כי טסט, יש לדעת, זה שלב אחרון בדרך של בן-טולילה לתאונת דרכים נוראה בכביש הערבה.

בבוקר הטסט החלטתי לנצח את המערכת ולבשתי חולצה שתבליט טוב-טוב את שני יתרונותיי החזותיים הבולטים. זה, כמובן, לא עבד, ואת זה הבנתי במהירות ישר אחרי שלושה טסטים קטנים (טסטר ראשון: נאצי, טסטר שני: בת, טסטר שלישי: דוס-גיברת-צאי-מהאוטו-עכשיו!)(גיברת??!), ולטסט הרביעי באמת הגעתי לקראת שיעור מאה, כשכבר הייתי על רגיעון (כדור מונע יציאות בסגנון "מה? אני הייתי בסדר עכשיו! מאיפה הטרקטור הזה צץ??!"), קוקו-קליפס, וגולף סגור, עבה ומדכא-השראה. משרד הרישוי כנראה לא מעריך בנות שמשפריצות סקס-אפיל (בטח כי אף טסטר שם לא השפריץ משהו מעולם), אין סיבה שאמשיך לפרוט להם על העצבים בעקשנות. הייתי מדוכאת כבר, נכון. השלמתי ביני לבין עצמי עם העובדה שהגה כנראה לעולם לא יפקידו באצבעותיי המעוצבות. אבל אמרתי שננסה עוד פעם אחת מכובדת, כדי לא להיכנע כל-כך מהר למוסכמות ("את? את מסוג האנשים שהיו ללמוד על אוטומט, מאמי"). ובטח שדווקא בטסט הזה יצא לי טסטר מחורמן כמו מילואימניק נשוי פלוס ילדה.

היה לי טסט נוראי. נכבה לי האוטו, הוא לקח אותי לדיזינגוף בשבע בבוקר, התנועה הייתה בשיאה והשמוק הקטן לא הפסיק לנזוף בי. "לאט! לאט! גיברת!!!" - גיברת??! - "לא לימדו אותך לנהוג לאט??!", הוא שאג. ואני, הקטנה עם הגולף, הייתי על ארבעים בראשי. אין יותר לאט מארבעים ממה שאני מכירה (אולי חוץ מאחרי גיל ארבעים). בכלל, מה הוא רוצה ממני?! כל מה שיכולתי להתרכז בו היה חלום מתוק אך הגיוני בו אני שולפת בחוזקה את האמברקס ודופקת לו אותו בחריץ. "נראה אותך עכשיו, קיד!", אני צועקת כמטורפת שברחה משלוותא. "למי קראת גיברת, האאא?!".

מקץ עשרים דקות ארוכות של ייסורים, המזוקן הערמומי הורה לי לחנות בחניה של הנכה. "הווו", גרגרתי בהקלה במוחי, והגנבתי מבט לכיוון האמברקס (חתיכת מתרומם). התכוונתי לצאת כבר מהאוטו ולגמור עם זה, כשלטסטרון ולי נתקעו העיניים לרבע שניה לפחות. ואז - זה בא לי. נדמה לי שהיה זה הריר הרטוב שבזווית שפתו העליונה, אולי השערה הזקורה שעמדה לו בין הגבות, אולי אפילו מבטו הכורדי ושטוף הזימה - אבל פתאום ידעתי מה אני צריכה לעשות בשביל לקבל כבר את הרשיון הזה סוף-סוף. תראו את זה כמו אמת פנימית גדולה שלפתע פרצה בי. באמת לא צריך להיות נזיר מודט בכדי שרוח ה' תנחת עליך, כנראה.

"תודה", נשפתי לעברו, כשאני פותחת את הדלת ויוצאת באיטיות - כמו שהוא אוהב - מן הרכב. הדלת עוד הייתה פתוחה כשהפלתי בקלילות את משקפי-השמש שעל ראשי ונאנחתי בדכדוך. "אופסי", סיננתי, והתכופפתי להרים אותן, הגולף המשפיל מתקפל איתי. הייתה איזו שניה של קלוז-אפ על התחת שלי, עד שהמשכתי ללכת לכיוון המושב האחורי והתיישבתי מאחורי הטסטר בשביל הטסט של הנבחן השני. חמש דקות של נסיעה שקטה עוברות, והטסטר מחייך מהמראה ומעביר לי יד למאחור. הוא מלטף לי את היד וקורץ.

אלוהים?
 
ואז הבנתי - ברגע שמבינים את השיטה, אין דבר פשוט יותר מלהוציא (תביעה או) רשיון.
 
נכתב על ידי , 7/4/2003 17:28  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





99,433
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנועית בן-טולילה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נועית בן-טולילה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)