ריץ’ רץ’

הדבר הזה שכולם כל כך מחפשים אחריו.

הדבר היקר הזה ששווה לנו מיליונים.

פתאום נראה לי שונה. אולי מעט יקר יותר.

השקט שיש בין משימה למשימה, בהפסקות ובזמן הציור או, לחילופין, הלחץ שיש בלהספיק כל משימה בזמן קצוב, בלהקשיב ולהבין באמת מה המדריך אומר- משאיר בי חותמת לחיים.

ושוב הלב שלי חזר לפעום, אחרי התקופה האחרונה שבה הפעולה הייתה קצת קשה.

אני יודעת, טירונות 01, חרטא. אבל זה לימד אותי הרבה. אומנם אין לי תחושה שהתבגרתי או נעשיתי אחראית יותר, אבל מה שבטוח זה שהדעות קצת התשנו. בכל נושא בחיים.

קשה להיות רחוק מהבית, לראות את אותם אנשים יום יום ולילה לילה.

קשה לנשום בסביבה שאתה לא מורגל אליה, לא מכיר.

קשה לענות לכל פקודה וצעקה מאנשים שאתה אפילו לא יודע את שמם, ומה גם שגילם לא מבקש עוד יחס או כבוד מיוחד.

קשה?

כן, אמרתי קשה. אבל הקושי הזה כל כך שונה ממה שאנשים מסוגלים להבין. זה לא קושי פיזי ואפשר לומר שגם לא נפשי.

קושי אחר.

אני מניחה שזה הקושי שתמיד נמצא איתי, בכל תחילת שביל ועד סופו. אולי בסופו מרגישה קצת פחות ממנו, אבל אז צריך לפנות לאחת הדרכים הבאות, ששם הוא שוב מחכה לי.

הקושי הזה לימד אותי איך לחיות נכון.

נשמע טיפשי.

אני לא מתלוננת על כלום ובטח שלא מתחרטת. אוהבת יותר, זה בטוח.