עיר הירח

חוטי גורלי פורמים לי את העיניים

אל תוך פקעת מימית עצומה.

משאירים רק את הקצה

שעוד יהיה לי במה לאחוז

ולא אלך עיוורת אחרי בכיי בלילה.

הציניות אורבת לי-

לרגש הבלתי מוכן

וסבלנותה אין קץ

מחכה שאפער את עיני

וכמו צל תדחק

בטרם אגיף נשמתי אל הבוקר.

כמה שאני שונאת את המונח

פוסט רומנטיזם.