עיר הירח

אני רוצה לקרוא לה מולדת,

אך שפתי מסרבות.

אני רוצה לומר לה:

"אני לך ואת לי,

בין הרים וים",

אך מעבר להרים,

ומעבר לים-

רק אני.

אני רוצה, באמת שאני רוצה, משתוקקת

כמו משוררים נערצים לשפוך דיו עד כלות

על אלוהותה החמקמקת,

על היופי שמעבר לגבולות.

כמו הבטוחים, שהקריבו למענה,

קוראים קריאת שמה.

אני מסתכלת נחרדות בשעון,

לא בטוחה בתאריך,

אך אם כך ואם כך:

אינני כלל קרובה.

בחלום היא מופיעה בפני:

רכה ונשגבה כמו בשירים, מוערצת.

אני מנסה לשווא לקרוא לה מולדת,

המילה מתבלבלת על לשוני כמו שפה זרה.