עיר הירח

השמים השחורים נטו להטל

צילם על קטנותי המבורכת.

היום אני רואה בם סמל למרחב.

ומרחב שהוא זמן, כך אומרים הפיסיקאים,

מרפא את כל הפצעים,

מחביא את התשובה מהשאלה

במשחק ילדים אין סופי.

ככל שאני מעקמת אותו, את הזמן,

המרחב שלי סוגר עלי.

הדקות הופכות שנים הממירות עצמן

לשנות אור,

וכבר כלל אינני קרובה לעצמי

הקטנה, המרחפת.

מחוזות ילדותי נראים כעולמות מקבילים.