צלצול טלפון מעיר אותי מהשינה. אני כמעט ועונה ואז ברגע האחרון עוצרת- זו שיחת זימון.
המקום: ישראל, הבית שלו. מה השעה? השעון ליד המיטה מראה 23:00, רק חצי שעה ישנתי את אפיסת כוחותי.
קורי השינה כמעט ולוכדים אותי בחזרה אל תוך החלום, אך אני עוצרת בעדם, מזמן הוא לא התקשר אלי.
עד שאני מספיקה להתעורר הטלפון מפסיק לצלצל, בטח נזכר שאני צריכה לישון מוקדם לקראת מחר. שיחת זימון זה מאוד יקר, עכשיו אני מבינה למה לא היה לו זמן לדבר איתי כל החודש, הוא בטח צמצם הוצאות, אולי הוא אפילו עבד אחרי הלימודים. אני נזכרת בקולו העייף הלא מוכר בוקע בתשישות מתוך הטלפון, כל כך מצונף עד שהתחשק לי להכות בו דרך המקשים. לא הייתי הכי נחמדה אליו בזמן האחרון: גם לי היו דאגות משלי, ובכלל- מה שרואים מכאן לא רואים משם. אוקיינוס של חוויות שונות בתכלית גואה כל הזמן ביננו.
ביאוש הולך וגדל אני כמעט מוותרת, הוא לא ינסה שוב, אך מחליטה בסוף לקום מהאוטוטמפרטור (אני עדיין מעדיפה את המילה מיטה), ולבחור מה ללבוש. אני נזכרת איך כשעזבתי הגשם שטף את הרחובות בטיפות קטנות. הוא לא רצה להפריע לעזיבתי, אולי רק למחות.
Accept
זו הפעם הראשונה שלי בשיחת זימון, אבל אמרו לי לא לפחד. זה מרגיש מוזר למדי להנתק באחת מהחדר החמים שלי, אך ההפתעה האמיתית נוחתת עלי דווקא ברגע החיבור: מכל צדדי אני רואה שמי לילה שחורים מתבהרים, זריחה בוקעת ברוב הוד והדר מתחת לרגלינו ממש, הפרש של שבע שעות. אני מרגישה בחילה איומה, עוד שנייה אני נופלת אל תוך החושך, אבל הוא תופס אותי. זו לא שיחת הזימון הראשונה שלו, אני חושבת בעצב, מעניין עם מי הוא מדבר שיחות כאלו יקרות. הלב שלי נצבט קצת, אבל אני מתאוששת- יקר, וצריך להספיק, ובכלל עוד לא אמרתי שלום, ושנינו עומדים קרובים כמו שמזמן לא היינו. הוא נראה מהסס, למה בכלל התקשרת? אני שואלת את עצמי, אבל לא אותו. הוא אומר שהוא התגעגע, שמאז שהלכתי הוא רק כותב עלי שירים, ואני רוצה לומר לו גם דברים שמחממים את הלב, אבל קר לי, לא זכרתי שבישראל יכול להיות כל כך מצמרר.
ניתן לגעת בשיחת זימון, אבל הכל מרגיש אחרת, קצת כמו חלום. ואולי זה באמת חלום? הוא אומר שבזמן האחרון הוא לא ישן, וגם אני רוצה להיות כל כך אוהבת, אבל החיים ממשיכים בשלהם, ומטלות מצטברות והזמן אוזל, רק שידע שברגעי כמעט-שינה אני חולמת עליו, ובוכה כמו בסרטים הוליוודיים שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא. אבל אני לא אומרת לו גם את זה, הזמן והכסף וכל החומות האחרות מתעבות וזורקות אותי בחזרה למסכים של מחשבים, לאימיילים ארוכים ואמיתיים, אבל לא מוחשיים, ולרגעים של געגוע בהם אני חושבת על אוקיינוסים, ושאולי במקרה אנחנו קוראים את אותו השיר עכשיו, ולמה אנחנו תמיד עייפים.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=673791&blogcode=11509242
כינוי:
אני היא בכל השמות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
