עיר הירח

אני יושבת באמצעו של בית פרוץ, הכל נראה עליו:

כאן כאבנו, כאן שמחנו, כאן בא החתול.

עונה גם על שאלות שלא שאלתי, כמו מתוודה בחשאי.

ואני כמו כתבת צהובונים- דבר לא נעלם מעיני:

לא הפינות החשוכות, לא עיגול-הרטיבות בתקרה, לא העציץ

("אל תביאו לי דברים מתים").

כמו החדרה המאוד לא נעימה למקלט שלך, אותו אתה משאיר שלם בפני, מגונן,

הייתי רוצה לחדור לך לנשמה, לתלוש בכוח ובבת אחת (ככה פחות כואב) את הדלת, להזיז את ערמות החפצים, ולתור אחרי משהו שנחבא ממני,

אותו הדבר שאינני בטוחה אם אם אני אותה אסרנו, שלא ניתן לגלות.

כמו סוד עתיק של ממלכות, שרק מכסחי הדרקונים מתוודאים אליו,

לא זמרים נודדים, לא נשמות בודדות.

לפעמים נראה לי שאני מחפש לשווא,

שמאחורי כל החפצים הדבר היחיד שהחבאת ממני הוא עוד קירות,

והמשחק הזה יכול להמשך לנצח.

אבל גם לסיפורי אגדות יש סוף,

שהרי נגמר הדיו או נגמרו הדפים או נגמר העניין של הקורא,

ואצלנו העניין של הדמויות הוא אירוני שכן

הן יודעות שהסיפור הזה כבר סופר בעבר והן רק ממחזרות אותו, במעגלים,

בטירף המוחלט המנצנץ באורן של תקוות קטנות

שהפעם הצד השני יחדל קצת מהמלחמה עקובת-הזמן הזו ונוכל לשבת כך-סתם לנוח.

אבל בשביל זה צריך לצאת שלמים מחדר הניתוח, לא להתקרב לצלקות זה של זו, אולי סתם להשעין את הראש על בטן או אפילו על דשא, ולישון.