עיר הירח

ראה, בודד אתה, הנה לדפוק בדלתי ליבך הכואב באתי כיום הזה.

כיום הזה, בו התרבות נסוגה אחור מפני משככי כאבים לפי מרשם, בו השפה היפה מסתתרת, חרדה, מפני שלל ביטויים אלימים ופרובוקטיביים, שעומק מחשבה רב אין בהם.

כיום הזה, בו מותר להגיד הכל, אבל לרוב אין בכלל מה לומר, וויכוחי הלהט הסוערים נעשים מאחורי חומות גבוהות ומתוך מקלטים, משום שדרך משותפת רצופת ויכוחים נחשבת נאיבית ואווילית.

כיום הזה, כשכבר אין פרות קדושות לשחוט, וראינו את סוף הזעזוע, וסיימנו להזדעזע גם מכמה שזה בכלל לא מזיז לנו, והפכנו קרים ואטומים, ומשאלתינו היחידה הפכה להצליח לשרוד בעולם אכזר, ולפעמים לחטוף כמה הנאות משככות כאבים בעצמינו.

כיום הזה הנני באה אליך, אח נדכה.

ולא להצר צעדיך, ולא לכבול רצונותיך, ולא להציב בפניך המותר והאסור מחדש.

לא לומר לך- עדיף כאב על משככי הכאבים, לא לסטור לך עם אמיתותי כך שתתעוור, לא לנפץ חלומותיך.

כי לעוררך אני באה, אחי, לעוררך לאמור: שאל בן-אדם: "האם יש להשלים עם כזה עולם?" שאל- "אי הדרך?"

ואני אושיט לך יד רצופת צלקות וכוויות, כי לא אפחד ללוותך באש, כי ערים אנחנו- נתאגד.