זהירות, פוסט ארוך כמו החיים בעצמם לפניך!
ערב נופל בחלונות, הוא שחור מתמיד-הלילה הזה, אך כל פעולותיו נאמרות כמו בשקט, צעדים עדינים על גג התיאטרון.
הצל החוזר הזה שוב נראה מלמטה-מסתורי וארוך, מלמעלה זוהי דמות.
דמות היא לא צל, היא קטע של הלילה, היא כאן.
ידיים ארוכות, נוגעות שוב ושוב בלהב, בשקט.
הקמע הזה כאילו היה כל שנותר בעולם, נשמר בין ידיה או קשור לצווארה מאז שהיא מה שהיא.
היא משחקת בקמע בין שיניה, להשחיז. הוא לא יודע שהיא מחכה לו כאן, כמו תמיד.
והנה הוא: שיער שחור ארוך, חולצת טריקו ירוקה, מכנס שחור קרוע, בטח שוב נפל מהסקייטבורד, תחביב ילדות שלא עבר.
הוא בא לתיאטרון כמעט בכל לילה עכשיו, כנראה בגלל תקופת הסתיו, הזמן שבו נעלמה לו.
היא הושיטה את ידה קדימה, כמעט כדי לגעת בו, אך הוא כל כך רחוק, והלילה כל כך קר.
לפתע הפנה מבטו למעלה, והיא-מיהרה להסתתר. אך הייתה בטוחה שהצליח לראותה, הרגישה את המבט שלו כאילו עוד היו בחדרה של פעם. "הוא יודע" היא חשבה, "הוא יודע".
הוא היה לבדו בתאטרון. תמיד לבד הלך, תמיד לבד חזר, החברים ידעו שמוטב להניח לו בתקופה זו של השנה.
הסתיו שלו היה חסר טעם, לא תפוח בדבש, לא רימונים, דבר כמעט שלא היה אוכל בימים הנוראים הפרטיים שלו.
דווקא הלילה החליט שזה נגמר. משהו בניצוץ שראה על גג התאטרון אמר לו שהיא לא תחזור אליו יותר, שהוא חייב להמשיך הלאה. הוא פנה לעץ הרימון בחצר בכוונה לאכול ממנו, כאילו היה עץ הדעת, כמעט כשובר צום גורלי. הוא קטף את הרימון וכמעט שפיצח אותו, אבל לא היה מסוגל. באימה ממעשהו שלו זרק אותו באפילה ולא האמין למשמע אוזניו. מתוך החושך הגיע אליו קול מוכר: "איי!", כמעט שהתחיל להאמין שהוא משוגע, זה היה הקול ~שלה~.
כך הם הכירו, בסתיו. היא זכרה זאת כאילו זה התרחש ממש כרגע, ואולי היה זה ממש עכשיו, מול הנצח דבר לא בדיוק עומד במקום ומתיישן. בדיוק בתאטרון הזה הכירו, תחת עץ הרימון הזה ממש. בתוך ים האנשים שניהם ביקשו קצת מרחב, קצת חופש, ומצאו עצמם נתקלים בענפי הרימון. רימון נפל לאדמה, הוא צעק "איי!" ושניהם צחקו כאילו לא ידעו איך לצחוק מעולם לפני כן. היא חייבת לגשת אליו עכשיו, עכשיו כשכבר אין צורך בהסברים,עכשיו או לעולם לא.
לעולם לא. לעולם לא יחזור לתיאטרון הזה שוב, הוא הופך משוגע, כך הוא חשב וזה נשמע לו יותר ויותר הגיוני.
הוא ברח משם כל עוד הרגיש מסוגל, לאן שכל אדם נורמלי היה בורח, לבית.
רק שהוא מצא את עצמו בבית אחר לגמרי, הבית שלה.
אבל, מה קורה פה? הלא רץ בדיוק בכיוון ההפוך!
פתאום נפל עליו חושך, הדבר הבא שידע היה שהוא נמצא במקום האפל ביותר שראה בחייו.
היא ידעה שהיא חייבת להגיע אליו, לאט לאט, לא בבת אחת. הדרך הטובה ביותר הייתה שיר.
הם היו נוהגים תמיד לכתוב זה לזו שירים, רק ככה הם היו מבינים.
היא כתבה ומחקה. ציטטה ומחקה. שינתה ומחקה.
"כמו מים ולחם אליך חזרתי" ומחקה.
"לו הייתי את כף ידי על צווארך מניחה" ומוחקת.
אין דמעות לטשטש את הכתוב. בסופו של דבר כתבה:
"החושך שאהבנו קם להיות לנו לעול
אם תבין את גורלי, אנא, נסה למחול
ותדע שאהבתי אותך מהכל"
בכעס שלא ידעה כמותו הציתה את הלפיד ורסיסי נייר דולקים ריחפו בכל החדר.
ערפדים לא בוכים, ערפדים סובלים בשקט.
הוא קם בבוקר בביתו כאילו דברים לא אירעו.
רק קצת דם וקמע, הקמע! הוא רץ אל התיאטרון. עבר ליד עץ הרימון, עלה על הגג, הסתכל למטה בציפיה.
פתאום הבחין ברימון מנופץ על הדשא. הוא קם, לקח את הרימון וניקה את פריו האדום הנוצץ לבקבוק.
את הקמע קשר סביב סביב והצפין אי שם.
היא קמה בלילה וניגשה אל הגג כמו כל פעם,
מצאה את דמו המטפטף על ענף רימון קטן ושמרה אותו בתוך בקבוק, סביב צווארה, צפון, אי שם, אי שם.
כינוי:
אני היא בכל השמות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
