מה עושים עם יום השואה? אישית אני ממש לא יודעת מה יהיה עליו השנה כי כל שנה השאלה הזאת רק מחמירה, איך לכולם זה נראה כל כך טבעי שפתאום יש יום כזה ומחר כלום? ומה בעצם המטרה שלו? והאם זאת גם המטרה הנכונה?
השואה היא דבר שאני אישית זוכרת יחסית הרבה והיא מאוד כלואה במחשבותי אז מה החידוש ביום השואה? מה עושים איתו? אני מרגישה שאי אפשר לתת לו סתם לעבור בלי לעשות שום דבר מיוחד לו
אבל לכתוב שיר? לצייר ציור? זה הכל כל כך מאולץ, כל כך צבוע. להכנס למצב רוח נוראי כמו שהייתי נוהגת כל שנה? זה גם סוג של צבוע כי מחר זה כבר לא יהיה אותו דבר ונצתרך להמשיך הלאה. לכבד מתוך הרגשה של "חייבים לתת כבוד" זה צבוע כי זה אפילו לא באמת מכבד שום דבר, לכבד מתוך הרגשה כנה ועמוקה מחייב אותי למצוא סיבה הגיונית, לא עוד רגש לבד ושכל לבד, כנראה שזה השלב שבו אני בחיים.
אני רוצה לדעת מה באמת אמיתי בשבילי לעשות, היום הזה נמאס יותר ויותר בעיני וזה מרגיש כמו הדרדרות ערכים אבל בשכל אני יודעת שזה הדרדרות הערך של היום הזה בעיני (בגלל שאלת הצביעות) ולא הדרדרות אישית שלי.
השואה עצמה נשארת מאוד לא סתומה לי, לא כמו האנשים שזה פשוט מפסיק לעניין אותם יום אחד, אני עוד מרגישה את הצער הנורא שלא מוכן להסתלק על כל רעות האנושות, על כך שאני לא מאמינה שהאנושות לא יכולה להתגבר על השואה וזה הכל עיניין של זמן, על הצביעות האנושית שגורמת לאנשים לסבול כל כך הרבה (תראו למשל את ניצולי השואה) ומצד שני להנציח, מה בדיוק אתם מנציחים? אתם לא הרבה יותר טובים, בתור חברה כמובן, לא בתור יחידים.
גם אתם גזענים (אפילו מאוד), מוכנים לפגוע באנשים שאתם רואים בהם איום, מתנהגים בצורה לא הומנית לאנשים, מתייחסים רע לנכים, להומואים, לגמדים, למי שלא נראה לכם שייך אליכם, למה אתם חושבים שאתם יותר טובים? למה אתם חושבים שהשואה לא יכולה לחזור? בשאר תקופות ההיסטוריה זה לא שהיו אז תליות שכולן תכלת (רצח עם הארמנים-אני לא בקיעה ואומרים שואת הארמנים אז אולי אני ממעיטה וסליחה מראש, ורצח האינדיאנים בארה"ב? למה לא זוכרים להם את זה? שוכחים את מה שיותר קל וזוכרים רק את מה שרוצים) והם שרדו ושכחו, וגם אתם שוכחים, שוכחים את המטרה הראשונית שהייתה ליום השואה שהיא אינה הזכרה המונית שבה כל אחד מתאבל על מתיו (סבתא שלי ז"ל שנפטרה מסרטן למשל לא מוזכרת ביום הזה) אלא להזכיר לעולם שיש להיות הומנים מעכשיו, שאסור לתת למעשים הנתעבים האלה לחזור, ואנחנו מפספסים את המטרה.
אז בגלל זה אני לא אוהבת את הטקסים, אני מרגישה רע כשכולם פתאום מתחילים לכתוב שירים על השואה ולצייר ציורים, זה לא טבעי, זה מאולץ, כמה באמת אתם זוכרים? במשך השנה עצמה...השואה נשארה בגדר טראומה לאומית וככזו היא רק מפריעה לנו בחיינו כי אנחנו איננו למדים ממנה אנחנו רק ניזוקים מנזקיה ואין זו החובה המוטלת עלינו, לא חייב כל דור ודור לסבול ולהתענות בשל שפלות הדור הקודם אלא כן חייב לקום ולעשות מעשים טובים יותר, הומנים יותר, לעזור למי שצריך בכסף שבו אתם עושים טקסי ראווה מטופשים, נסיעות לפולין בשביל מה? כל הכסף הזה ואתם מכלכלים את הפולנים ואני לא ראיתי שינוי התנהגותי משמעותי בקרב אלה שנסעו, הם חזרו בדיוק אותם הגזענים, אותם חסרי רגישות כמו שהם היו (מי שהיה, לא כולם היו).
והיום כבר אי אפשר להציל אותם, השואה קרובה מדי ולכן העיניים מטשטשות והקרובים נאחזים בזכרון קרוביהם (ואני מבינה אותם) אבל כחברה עלינו לנטוש את כל זה, השואה צריכה להיות לנו לקח, שומר האנושיות שלנו ושל העולם, אסור לתת לדברים כאלה לקרות עוד פעם, אנחנו כל כך בטראומה שאנחנו לא מבינים שאנחנו מדרדרים את עצמנו בדיוק לאותו קו מחשבה טרום-נאצי בגזענות שלנו ובחוסר ההומניות שאנחנו מצדיקים בתירוצים שונים ומשונים.
השנה בואו נדאג לניצולים, לחלשים של המדינה, לחלשים שנקרים לידינו ואנחנו מתעלמים מהם כי יותר נוח, כי לעשות טקס פעם בשנה זה אולי יותר זול, יותר ראוותני, ליסוע לפולין זו מכונה משקיטת מצפון משומנת שנותנת לך להרגיש כאילו סיימת את חובתך בנושא השואה וזה פסול, לעולם לא נצליח לסיים את חובתינו כלפי האנושות וזכרה של השואה.
בתור אנשים וחברה אנחנו מסוגלים לשנות את כל הדברים המעוותים האלה, אם רק נרצה מספיק, אפשר לצבוע הכל בצבעים אחרים, לברוא עולם טוב יותר, אומרים שמי שחושב ככה הוא נאיבי או אולי היפי או שניהם אבל מה הטעם ביום השואה אם אנחנו חושבים אחרת? 
השנה מעשים, אולי שנה הבאה כבר נוכל לפנות לטקסים ונסיעות, כשלכל ניצולי השואה יהיו אוכל ותרופות בבית ומי שידאג להם.
עריכה:
ילדי הצל
עוקפים את עיגולי השמש
שרעל נושב בהם
וזאת המורשת שלהם, תורשה.
ילדיהם מסתתרים מרכבות ואנחנו
מכל מה שהיה. מסתתרים
מאחורי הזיכרון, זאת חובתנו
הטינה.
כינוי:
אני היא בכל השמות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
