עיר הירח

הן ידעת כי תמיד יצמח הגלד

בעבור הזמן על צלקות-מכאוב,

וכל אשר כאבנו אמש

ירפה מגעו עד יעזוב.

סערנו. אך אין זוכר,

ובקצף הגלים אין אות,

ובראי ים-עומד עוד תראה

השתקפות חיוורת של הבאות.

ומאדמת הקטל יעלה ויבוא

לבלוב צנעת-פרחים.

אשזרם לקנה ואשובה לעיר

מכותרת כתרי-חיוכים,

אבל בעיניים דומעות:

יש צלקת, יש אות.

פתאום מתפקעת עלי שמש.

לא לשווא אגרה:

חום ואור והשתקפויות,

מקיץ אל קיץ.

אני מחממת במיקרוגל

זיכרונות וחלומות קפואים

בקופסאות שימורים,

וטומנת באריזות עדכניות;

נוחות לשימוש.

מפעל היצור של שמחת-אביב

בריח מצות

מכה באפי המורגל מדי

בריחות עירוניים.

אני בורחת לגולן.

ראיתי אנשים מנקים ארובות,

חיוך התמתח כמו הקיץ

משנים של סבל ועבודת כפיים.

ובסמטאות ראיתי חסר-בית

מגרש חתולים מטונפים,

מקשט בפיסות צבעוניות של

זבל

את פחי האשפה.

נתתי לו בובת פרווה

עם שם בומבאסטי,

כדי שלפחות למישהו אחד

יהיה עם מי להתכרבל בחורף.

וכולם לבושים אדום.

ולמרות החורים בבגדים

ובלב,

ולמרות שאין להם כרס וכולם כחושים

(כמו האנשים בשלטי החוצות)

להם אני קוראת:

סנטה.