עיר הירח

אף אחד לא היה בבית כשזה קרה.

לפי העקבות מסתבר שלמי שעשה את זה היה מפתח.

החתול הושם בכלוב על הספסל האחורי של הרכב, לידו נחו ספרים יקרי ערך- או שמא רק יקרים ללב- ניצולים מבלי דעת מהגורל שעומד לתקוף את חבריהם שעל המדף.

חוקר הפשיעה טען בדו"ח הסופי שמדובר בזעם עצור וקר- מחושב היטב- משום שהדלק לא נשפך בגסות על פני האריחים היפים, וכל רהיטי האספנות, והקישוטים, אלא נמרח בדיוק של יד אמן בידי מברשת על כל סיב של עץ האלון של השידה הפינתית, ועל כל קימור של פסל האישה האפריקאית שעמד-נשען על אחד הקירות, ואף המחשב קיבל את חלקו כשכל רווח בין מקשי המקלדת היה מלא עד סיפו בדלק (כמו שממלאים תבניות של קרח להקפאה: לא יותר מדי, שלא יישפך, לא מעט מדי, שימלא את הכל). הספרים קיבלו יחס מיוחד והוברשו גם על גבי הדפים (אולי פתח הפושע את הספרים בדפים אקראיים, ואולי הייתה משמעות לדפים הספציפיים שהוברשו, לא ניתן להבחין בכך- היות שהבית נשרף עד היסוד). תמונות משפחתיות הורדו מהקירות ונערמו בערימה, או שמא היה זה פסל מסוג כלשהו, טרם הוצתו ראשונות. עד שהצליחו להגיע מכבי האש כבר לא נותר מהדירה זכר; אש בקעה מהחלונות בקריאות שמחה ונקמה בוערת, אש שהעלתה חיוך של סיפוק בידי יוצרה, אש שהיא מעשה אמנות.

מכבי האש הצליחו להגיע בזמן כדי להציל את הדירות האחרות בשלמות. הזעיק אותם עובר אורח שצפה בלהבות עולות כפורצות מתוך החלונות. כל הדיירים בדירות האחרות ברחו דרך גרם המדרגות ברגע ששמעו את האזעקה- אזעקה שנשמעה כמו אזעקת ירידה למקלטים בעת נפילת טילים. גם בבניינים הסמוכים ירדו למקלטים בבהלה. המחשבה על עגמת הנפש והפחד השורר וודאי בכל הרחוב ציערו מעט את היד המכוונת שדאגה לכל האירוע, אך זה היה מחיר שהיה לשלם- שהרי לא היה רצוי כי הדיירים הנוספים בבניין ישהו בסכנת שריפה או חנק. המקלט בבניין של הדירה השרופה היה נעול במנעול שלאיש מדיירי הבניין לא היה מפתח לפתחו, דבר שבתחילה גרם לבהלה, אחר לכעס, ולבסוף כשהבינו כי ישנו עשן רב בחדר המדרגות ברחו כל הנוכחים דרך דלת הכניסה שנשארה פתוחה לרווחה, שלא כרגיל. אינסטינקט זה הציל את חייהם.

לא הייתה סיבה קלה כלשהי לחשוב שמדובר היה בתאונה. היד המכוונת כמעט והשאירה מכתב פרידה, אך לבסוף החליטה כי החזרת החתול (אך לא את הספרים) לידי בעליו הינה מחווה מספקת.

וכך עלה כל הרכוש בלהבות. רכוש יקר, שנבחר במאמץ רב, מאמץ שרק ידי העשירים מסוגלות לעשות כשמדובר בדברים תפלים כמו פסל של אישה אפריקאית חולצת שד, שבהחלט לא ניתן להאכיל בעזרתו ולו תינוק אפריקאי רעב אחד, או סידור פרחים מחרס על גבי מדף שזרח תחת מנורות קיר שניצבו איתן בתוך הנישה הקבועה שלהן בקיר, שלא ניתן היה ניתן לקרוא בספרים בעזרתן כלל. גם הספרים המיוחדים נבחרו בקפידה על מנת לשבת מסודרים בספרייה, ולצאת ממנה כשהעוזרת מאבקת את הסלון, וגם זה בשכר מינימום.

הכל הכל עלה באש ואיננו. ולמשפחה שגרה בבית הזה נותר כסף רב לשחזור כל הפרטים הקטנים שאבדו בביתם- אפילו את האבק המחכה לעוזרת, שפוטרה בינתיים. אבל לפחות עכשיו הם יפחדו. עכשיו הם ידעו.

את סוגרת את הספר

על אצבעותיהן של המלים

הכרוכות סביב צווארך.

לא חשבת לרגע

על עצמת הלפיתה, על הציפורניים.

רצית לדעת הכל.

עכשיו ידבוק בך מוות,

ממתין אחרי הנקודה

בסופו של כל משפט.

החביאי דבקות-שתיקתך;

שלא ישאלו אותך למה.

לא חשבת לרגע

על חלומות-פרא, על ההשלכות.

רצית לדעת הכל,

עכשיו את יודעת.

סוף המסיבה.

מטעמים חצי-נגוסים

מושלכים כלאחר-יד אל האשפה,

שם חתולי רחוב חסיני אשמה

ישביעו תאוותם לנגד עיננו

כמו מתפארים.

הכל כבד עד להכעיס:

הצלחות, הכיסאות, העפעפיים.

בכל צעד משהו מתנפץ.

ואת שונאת אותם

עם החיוכים שהם מדביקים

על התשר

במין שביעות רצון עצמית.

ואת שונאת אותם

כשהם אומרים:

"זה לא כבד לך?"

ואת רוצה רק לסגור את החודש

בפרצוף שלהם,

ולהגיע הביתה לישון.

סוף המסיבה.

את מקלפת מהעור שרידי

אדישות

ושירים מאוסים.

אומרים שאלו השנים הטובות, היפות.

סידרו אותנו

כפרחים באגרטל

שקמילתם ארוכה מהפריחה.

צריך לנסוע הביתה-

עוד מעט זריחה.