עיר הירח

מה אכתוב על המלחמה?

לא תרועות פאתוס.

אולי אכתוב:

ילד משחק בחול

ורגליו הזעירות למודות רפש שחור,

והוא קובר בובה קרה, ובוכה:

"אבא, אבא".

גברים הם כולם משתפי פעולה.

אותם יש לספור אחרת.

ואצל ילדים צריך להבחין

האם החזיק בידו איזה חפץ.

השאר נשים.

ואני בוכה על כתפיהם

של המגינים עלינו,

ודורשת לשלומם,

לשלומנו,

ומתי כבר נעשה שלום?

שהרי שלום לא יבוא לבד.

בנתיים מלחמה,

ואין בי צד שלא בוכה,

אפילו כפות הרגליים,

ואני שונאת את כל המנהיגים:

"למה זה נופל על הראש של האנשים?".

וכולם ממלמלים: מאוחדים, מאוחדים...

כמו בסרט אימה,

ודורשים שלא אכתוב על המלחמה.

אני מדמה את יומי

לקו דק ובהיר

אותו אני מורחת

מתחילתו ועד סופו,

וצופה בו מתפוגג,

מקווה שעוד ישאר לי