עיר הירח

הוא היה להטוטן:
שולף מתוכי את האש,
משחק לי באוויר,
מתעתע אפילו בחושך.

הם רצו לשמר לי אותו
בתוך קופסא
שלא יאיים בהתפרצויות נהמותיו,
שלא ישלח בהם את
ציפורני אמיתותיו
הסרגליות.

החבאתי אותו במערות שירי,
אטמתי את פניו
מאחורי עלה התאנה.
וגם אני למדתי להיות
פרח תרבותי, בלעדיו.
 

רוחות מהעתיד
נושפות לי באזניים.
אני עושה עצמי כלא שומעת
בעיקר בשביל ההורים.

יש לה שפתיים של קצף
והיא מלחשת לי,
אותה חיית טרף מסכנה-
יללותיה הם שירי
ציפורניה לי טפרים.

אני מתגלגלת בשדות,
מתגלגלת ביערות,
מתגלגלת אחריה.
אני כולי כמו
הכדורים.