עיר הירח

אם הייתי ערפד, בטח

הייתי שוכחת, או לפחות מנסה,

לוקחת לעצמי פריוילגיות שלא היו לי

בחיים.

ואולי הייתי קצת פחות מפחדת.

לא הייתי מחביאה

חיוכים

מחשש החיצים שלהם.

הייתי מחייכת לעצמי, בחשכה,

כמו שאני עושה לפעמים.

לבן על לבן,

כי מה זה משנה בעצם?

אני מתה.

את יודעת, אני לא יודעת

להגיד לך מילים.

הם לא מבינים אותנו.

הגוף שלי לא מתאים

לפנים. ואני בכלל לא מתגעגעת!

אני רוצה כמו שעכשיו, רק שיהיה מותר.

אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל

אני בתוך תיבת זהב,

משחקת איתך בצבי הנינג'ה,

נופלת מהעצים, וצוחקת.

הכנתי לנו חרב! היא

עשויה שלום ותמימות,

ומותר להלחם, מותר

כי זה רק ברעים, ומחר

נקום לעולם שכולו טוב.

ואני שומרת את המפלצת בתוכי.

מדי פעם היא נובחת על אחרים,

לרוב היא מתבודדת,

משחקת מחבואים

עם הצללים של עצמה.

ואני לא אוהבת אותה, את המפלצת,

אכזרית לזרים, מאיימת,

איומה.

משתחררת מהשרשרת ורודפת אחרי

עלה שעף ברוח.

מסתכלת על לא-מפלצות-בכלל

בשבע עיניים גדולות.

בואי מפלצת, אערסל אותך,

אתן לך לנשוך לפעמים.

כי גם לי כואב.

בואי נשחק מחבואים ביחד,

לא ימצאו אותנו לעולם!

נגור באי בודד, רק שתינו

נחיה בין הענפים

ולא נצטרך ללכת לבית הספר

נלמד את העולם

בתשע עיניים מאירות.