עיר הירח

חשבתי לעצמי המון מחשבות נוראיות- שהוא משקר לי, שהוא רע, שההורים שלי שכנעו אותו, שזה לא פייר, ועוד המון. אבל אז גם הבנתי- אני מזיקה לעצמי, אני מזיקה לעצמי, כל הבעיות האלה שאמא התעקשה שנובעות מתת משקל באמת נובעות מתת משקל, היא לא סתם מקנאה בי שאני מצליחה, היא דוגאת לי, אני מדרדרת לאנורקסיה (היום אני יכולה לומר שהייתי כבר מאוד עמוק בתוך אנורקסיה), אני לא רוצה להיות מאושפזת, אני לא רוצה למות, אני בעצם בכלל לא רוצה לחיות חיים כאלה שבהם אני עסוקה כל הזמן רק במשקל שלי, באיך שאני נראת, יש בי הרבה יותר מזה.

אבל הייתי לבד. ההורים לא דיברו איתי על זה, שום עזרה, נתנו לי להתמודד לבדי עם הבכי בלילות, הכאב הגופני שנבע מקיבה מכווצת במשך שנים שצריכה להתרחב במהירות, האובדן של חלק נורא מכרזי בחיים שלי. אבל אני לא ויתרתי, כמה ששנאתי את המחזור שלי קיוויתי שהוא יבוא ואני אהיה בריאה שוב. היה לי משקל יעד וגם היה לי תפריט של דיאטנית, שנאתי אותה, היא שקרנית ורעה זה מה שחשבתי (היום אני חושבת שהיא פשוט לא מקצועית, או שהיא מיועדת לאנשים בעודף משקל בלבד). הדיאטנית הזאת לא חשדה אפילו שיש לי בעיה נפשית, היא פשוט נתנה תפריט לפי משקל היעד, וזהו.

החברות- הן היו הכי נוראיות, אבל ממש לא באשמתן. הן צחקו עלי שרע לי עם העלייה במשקל, אמרו שהן מקנאות בי שאני יכולה לאכול הכל וכמה שיותר, אמרו שהן רוצות גם. לא דיברנו על אנורקסיה (למרות שאני כבר ידעתי), לא דיברתי עם אף אחד, רק בכיתי לבד בלילות, אבל המשכתי- למה?

כי ידעתי שאני מסוגלת, האמנתי בשליטה העצמית שלי שלא תאכזב אותי גם הפעם, ידעתי שהחיים, כמה מאכזבים ולא פיירים שהם, טובים יותר מאשר להדרדר לתוך זה. רציתי להיות יותר פעילה חברתית, יותר ספונטנית, להנות במסיבות במקום לחשוב על איך שאני נראת ואיך אחרות, להפסיק להתעסק בדבר שהיה יותר שטחי משטחי מבחינתי, למה שזה יהיה מרכז החיים שלי? אני יותר טובה מזה! יש לי שכל ואני אראה לכולם שגם אם הייתי חלשה וטיפשה אני יצאתי משם. אני הייתי שם וחזרתי שלמה כדי לספר על זה. נלחמתי בעצמי יום ולילה, שיקרתי לעצמי ושכנעתי את עצמי ואמרתי "הכל, הכל בשביל לחזור לחיים".

וזה עבד! עקבתי באופן הכי מדוקדק אחרי התפריט שלי ועליתי במשקל. שנאתי את עצמי בהתחלה אבל לא ויתרתי. אבא שלי רצה שאפסיק עם התפריט (זה סימן למחלת נפש הוא היה אומר) אבל כל פעם שהפסקתי חזרתי לרדת במשקל, לרזות. עד שפעם אחת הפסקתי, זרקתי את התפריט לפח, השכחתי מעצמי בכוח את הקלוריות שיש בכל מאכל (באמת שאין לי מושג קלוש היום) והתחלתי לאכול כמו כולם, והפלא היה שלא המשכתי לרדת במשקל, לא ויתרתי לעצמי ואכלתי יותר ממה שחשבתי שצריך, רק כדי להצליח לחיות באופן נורמלי. החלפתי את ההרעבה בספורט אובססיבי (שכבר היה קיים קודם אבל הקצנתי את זה יותר) עד שהחלטתי שאני לא עושה החלפות כשזה נוגע לחיים שלי, אני עושה פחות ספורט, וממשיכה לאכול אותו הדבר, ולא משנה מה יהיו התוצאות. והתוצאות היו טובות, נשארתי במשקל תקין (מעל המינימום, מעל משקל המטרה, אבל לא עליתי). הסכמתי לאט לאט לאכול עוד ועוד דברים שלא חשבתי שאוכל לעולם.