עיר הירח

עשבי בר חוחיים

שענן עייף ורעב

העניק להם נשימתו האחרונה -

ופרחו.

אתה נושק לעיניים הרכות

של השירה,

והיא מתעוררת בי,

מתמתחת-

תופסת חלל.

לפעמים אני כבר לא יכולה לאחז בה,

כמו צחוק נוצתי

שעף אל החופש.

לפעמים היא מאופקת,

כמו הלילה המחכה עד השחר

להזליף דמעות-חיים

בשדות מולדת רחוקה.

תמיד נאמנה.

מחכה לצפצוף השעון

במאה אחרת.

כל כך יפה,

כמו באגדות.

כבר זוקפים דרדרים את קומתם

אל מול שמיים נטולי ענן,

אל מול בוקר רענן,

חסר טל, שכן נטש אותם.

הכל נצבעים בצבעי אדמה,

סלעים חושפים את גבם הכפוף,

וגם הציפורים חייבות להנמיך המעוף

מפני יקידת החמה.

החזקים, החכמים, מטילי המורא -

כולם עד אחד נכנעים אל הארץ,

כורתים ברית אמיצה עם הליל.

אך קוץ הקיץ איננו נובל.

הוא עולה מתוך האדמה כמו שרץ,

זקוף וגא יספוג את הגזרה.