עיר הירח

בדרך כלל אני רוצה לעוף.

היום אני שואפת

אויר מלוא ריאות, בתקווה

שאראה פיסת שמיים.

הרצון שלי הוא נשיפה ארוכה.

כשכל פנימיותי מתפרקת לצליל אחד ארוך אני

נאבקת עליו שלא יתפוגג, עדיין לא.

הייתי לוחשת לו אם היה נשאר

אויר.

הסקסופון מרעים חזק ממני.

האויר רוטט מעצם הנוכחות.

הצליל הזה, האחד, הוא

תמצית שאיפותי.

חוטי גורלי פורמים לי את העיניים

אל תוך פקעת מימית עצומה.

משאירים רק את הקצה

שעוד יהיה לי במה לאחוז

ולא אלך עיוורת אחרי בכיי בלילה.

הציניות אורבת לי-

לרגש הבלתי מוכן

וסבלנותה אין קץ

מחכה שאפער את עיני

וכמו צל תדחק

בטרם אגיף נשמתי אל הבוקר.

כמה שאני שונאת את המונח

פוסט רומנטיזם.