(מתוודה, יש לי רשימה מול הפרצוף)

ימים חמים עוברים על כוחותינו. מגז האוויר הפיזי מתחמם וכך גם מזג האוויר הנפשי, לאו דווקא בסדר הזה, לאו דווקא עם קשר בינהם. ללא ספק, בימים האחרונים הפכתי חמומת מוח. נוח לי להאשים הורמונים מסויימים, אחרי שלא חשתי את נחת זרועם במשך כ-5 חודשים.

הימים האחרונים, פרט לכך שהיו בסימן עצבים וחום, גם עמדו בסימן ספרות. מתכונת שתתקוף בעוד כשלושה ימים יושבת לי חזק וכבד על המצפון. אני לומדת, ודי נהנית, למען האמת. לא מרגישה מאוימת, כי אין הרבה שאני יכולה לעשות בכדי לשפר את הציונים שלי בספרות. אני אדם תמציתי, והבוחנים, מסתבר, לא ממש מסוגלים לקבל אנשים שכאלו. אני מרגישה העדפה על רקע אופי.

בשלב מסויים אני לא יכולה להרחיב יותר, לא יכולה לפרט. האטומים בגופי מבצעים שאיבה אקטיבית על מנת לעצור אותי מלכתוב עוד, הם מונעים מחלק מהדם להגיע למוחי בכדי שלא אכתוב יותר, שלא אוכל לחשוב כראוי. זוהי האמת הכואבת (האמנם?). כל חלקיק בגופי מזלזל במקצוע ספרות באופן עמוק ואמיתי. אין בי זלזול, חלילה, כלפי ספרות בכלליות. למעשה, ספרות מהווה את אחד התחביבים הגדולים שלי. אבל כן יש בי זלזול כלפיי מערכת החינוך בכלליותה. רוב המקצועות זוכים אצלי להערכה אפסית, גם בגלל ששיטות הלימוד מסריחות, גם בגלל החומר הלא רלוונטי בכמה מהמקצועות. בד"כ מה שקונה את הערכתי הוא המורות. רונית האלילה, המורה שלי לביולוגיה. הייתי מתחתנת איתה אם היא הייתה בקטע שלי.  נעמי, המוגדרת בתור מוזה מהלכת, תובנה ואהבה בצורה מוחשית. המחנכת שלי, שמלמדת אותי אנגלית,שהיא אדם נורא פרחוני, לבבי וצבעוני, לפעמים קצת יותר מידי, ובעיקר תומך. מה הייתה הנקודה שלי מלכתחילה?..

הבית שלי הוא חממה. זה רשמי. וזה נוראי. ואם כבר חממות.. יש לי ייסורי מצפון נוראיים על החצילים שהוזנחו. הם בטח הגיעו לגודל אסטרונומי, אני חייבת לבקר אותם ביום חמישי. חייבת.

לפני יומיים אמא קנתה לי שלושה זוגות תחתונים. אחד היה אדום ועליו היה כתוב Red. אוקי, לגיטימי, התחתון אדום. השני היה בצבע תכלת ועליו היה כתוב Blue. קצת פחות לגיטימי, זה תכלת, לא כחול. השלישי היה בצבע בז'. עליו היה כתוב Beige. ממתי בז' נהיה צבע רשמי?! ובכלל, למה כתוב על התחתונים שלי בז'?!

היום קיבלתי שלושה מכתבים מהצבא, שיא מטורף. על אחד מהם היה כתוב שעברתי שלב ואני מוזמנת לראיון אישי מחר. נלחצתי, התחלתי להתרוצץ כמו כלב שלא מוצא את הזנב שלו. מצאתי את אמא, אמרתי לה, לא מצאתי את אבא. זה לא משנה, בכל אופן לא הייתי אומרת לו. אחרי שסודרו העניינים, הלכתי לפתוח את שני המכתבים הנותרים. המכתב אחריו הודיע לי שהראיון נדחה לשבועיים אחר כך. ועוד איזה צו גיוס.

היום החלטתי בהחלטיות מאוד לא מרשימה לעשות לי יום חופש מהפלאפון. כיביתי אותו לשעה וחצי. ואז הדלקתי אותו והייתה הודעה מהגר. אז התקשרתי. ובמהלך השעה הבאה הייתי על הפלאפון, כן, מאוד מרשים. מאוד החלטי.

בזמן האחרון אני מאבדת תחושת כיוון כשאני על המחשב, ואז אני מקבלת סחרחורת עצומה. כאילו הראש שלי לכיוון מטה ואני חושבת שהוא לכיוון מעלה. קרה לי פעם באמצע צלילה בבריכה, לא נעים.

היום יום איכות הסביבה, חברים. מקווה ששמרתם על סביבתכם קצת יותר ממני, ואפילו יותר.

ביי, מעלי חיוך שכמותכם.