|
| 8/2006
מובן מאליו
הדלדלו עד כדי התאדות ההודעות המאוהבות שלו. סתם בוקר טוב, סתם לשאול לשלומי. עכשיו הכל עם מטרה. ולא כזו מיוחדת. הוא רגיל אליי. אני תמיד שם, תמיד באה, תמיד יכול לסמוך עליי, תמיד יכול לבקש ממני, תמיד יכול אותי כשהוא רוצה.
ועם המחשבות האלו באה ההתנהגות, לא חייבים להקדיש תשומת לב ולמלא את רצונה, היא יכולה להבין, היא יכולה להיפגע, היא תחזור.
ומה שעצוב, שזה נכון
וברגעים הכי כמהים שלי, בדרך כלל יש איזו סיבה שבגללה הוא לא יכול להיות איתי.
לצערי, גם מחזית אחרת המתקפה הזו מתחילה. ביטול פה, ביטול שם. קוראים לי כאשר לא הכי מעניין להיות לבד. אם נלך למסיבה עם חברה אחרת, היא תעביר את זה הלאה, היא תבוא בזמן אחר. ואם אגיד לה את מה שאני חושבת, היא לא תיפגע. בדרך כלל אומרים בלי שום התחשבות ברגשותיי, כולם מרגישים יותר מידי חופשי איתי, או שאני בוחרת לי חברים כנים במיוחד. ואם היא תאמר לי דברים בלי התחשבות ברגשותיי, ויש לי המון, אולי אפילו יותר מידי לדעתה, לא אפנים. ואם היא תענה לי לטלפון כל פעם בטון יבש ומשועמם, עצוב ומסתיר, האם לא אשים לב? האם לא אשים לב אם תסתיר בפניי את כל שאר עולמה?
אני לא יודעת עד כמה אפשר לסבול את זה.
אני צמאה לתשומת לב משניהם, ועצוב לי שאני מודה בזה. ועוד יותר עצוב לי שהם לא חושבים על זה בעצמם. אני לא יודעת עד כמה אני רוצה את זה כבר. אני מרגישה פאתטית, ומגיע לי יותר, בזה אני בטוחה.
כשהתחלתי לתעד, נגמרו הדברים הטובים שיש לתעד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
