| 8/2007
אבא,
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל אני יודעת שצריך להתחיל מאיפה שהוא. לא אגיד לך מה אני חושבת עלייך ומה אני חושבת שאתה. קללות וגידופים לא יעזרו, הם אף פעם לא עזרו. כששנאתי אותך, נדמה היה כאילו זה לא משנה. גם כשאהבתי אותך זה לא שינה את היחס שלך אליי.
התסכול מציף אותי ואין לי לאן לברוח למשך ארבעה חודשים, עד הצבא. אתנחם בכך שארבעה חודשים הם כלום לעומת שמונה עשרה שנים ושבעה חודשים.
התסכול. התסכול! אני לא יכולה יותר. וזה עצוב שכל פעם מחדש אני לא יכולה יותר.
אני אומללה וכועסת. כבר לא אכפת לי מהאהבה שלך, אני כבר לא צריכה אותה. פעם כמהתי אליה, אל אבא אוהב ומגונן, היום אני רק מבקשת לחיות בשקט.
לחיות בבית נורמלי.
אני לא יכולה לישון בלילות הקיץ, אני מתהפכת ומסתובבת במשך כל הלילה, מחפשת תנוחה בה אוכל להתקרר מעט. חדרי הוא כבשן, אין לי מזגן, אותך זה לא מעניין. גם בלילות החורף איני יכולה לישון, כי אני עסוקה בלנסות לחמם את כפות רגליי זו בזו.
איני יכולה להיכנס למטבח, הוא שורץ חרקים. הריקבון בכול, הסירחון שולט, הבחילה קיימת בכל רגע נתון. ולך לא אכפת.
איני יכולה לשבת בביתי, לא טרחת לדאוג לנו לספות, לכיסאות, מקום עליו אפשר לשבת פרט למיטה. זה משאיר אותך אדיש.
המקלחת גם היא מחליאה וחרקים הפכו אותה לביתם הקבוע, סירחון הביוב עולה מהצנרת הרקובה. אין דלת שאפשר לסגור, אין מקלחון, גופי פרוץ וחשוף לכל מי שחפץ להיכנס באותו רגע למקלחת. ושוב, זה פשוט לא חלק מסדר יומך.
אף פעם לא היה לי מקום להכין שיעורים או ללמוד, פרט למיטתי. אף פעם לא הבאתי חברה לביתי, וכשהתבגרתי זה כבר לא היה מתוך בושה. למה שאביא למקום המבחיל הזה מקום שאיני רוצה להודות בכך שאני חיה בו, מישהו אחר?
ולך פשוט לא אכפת.
אמרתי כבר הכל, שפכתי את ליבי, בכיתי, התחננתי, צרחתי, כעסתי, שנאתי, שתקתי, ניסיתי להתגבר לבד. ולכל תגובה נשראת אדיש. למה?
אתה לא אוהב אותי בכלל? אין לך שמץ של רחמים כלפיי? הצילו, אבא, הצל אותי! אני כל כך מושפלת, כל כך פגועה. אינך אוהב אותי! למה? תמיד הייתי ילדה מוצלחת.. למה אינך אוהב אותי? תמיד הייתי ממושמעת, תמיד הבאתי ציונים טובים, עזרתי לאנשים אחרים ותמיד ריחמתי עלייך. לא רציתי לכעוס עלייך כי לא רציתי לפגוע בך. האם אינך יכול לרחם עליי גם?
איני רוצה לקרוא לך אבא, אבל זה מגיע באופן אוטומטי. אינך אורי, אינך האור שלי. תמיד הבאת עליי חשכה, דיכאון, מרמור, תסכול, קנאה באחרים, רגשות אובדניים.
האם התעללות שכזו אינה גרועה כהתעללות פיזית?
נפשי הוחתמה, פגועה, תחושת הנחיתות קיימת בתוכי תמיד, הערכתי העצמית נמוכה.
כמה צרות הבאת עליי בחיי, והן עתידות עוד להגיע, בצרורות.
ולך לא אכפת.
וגם לא יהיה לך אכפת.
גם אם תקרא את זה.
אז למה לטרוח?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: