אני מכריז על יום האתמול, יום שני ה - 11.6.2007 כיום הטוב ביותר בחיי. (!)

המלחמה היתה קשה, אבל סופה הגיע. במלחמה הזאת - אני - ניצחתי. (!)

בעצם.. בעצם, אני לא ממש יודע איך לבטא את עצמי.

אם המוזיקה היתה שפה של מעבר לרגשות, והתווים היו למילים שניתן אף להקליד במחשב, הייתי בוחר להשתמש בשפה הזאת.

בינתיים, אני רק יכול להגיד את קצב חיי הניצחיים.

אני משתמש ב - Rubato, כי זה בדיוק זה, אז:

Rubato.

או, בעצם, אני יכול לנסות. לההלההה, לה. להלהלה. להלהללהלהללה. (!)

כשהייתי קטן, הייתי הולך ברחוב בעיניים עצומות ומחזיק לאמא את היד שלא תתן לי ליפול, שלא תתן לי להפגע.

היום, כשאני שם לב שאף אחד לא נמצא מולי ברחוב בשעות חשוכות, אני הולך בעיניים עצומות, והפעם בלי אמא.

אם לא היה לי אכפת שכולם יחשבו שאני משוגע, הייתי פורש את הכנפיים ועף הרחק מכאן, לעולם שכולו טוב.

אבל בעצם, לא צריך להיות לי אכפת. בסוף אני אשיג את המטרה - בעתיד, אני יודע, אני אעז להמריא לשמיים גם שכולם יסתכלו, ולצעוק בקול גדול אפילו כבר יכול לעשות בחיים האלו.

בימים האלה אני לבד, מנותק בכוונת תחילה.

יש לי דברים אחרים לעשות, לבד, כדי להבין שוב מה אני עושה כאן. לא צריך לקנות שום ספר שיסביר לי למה לא להתאבד.

שום ספר שיענה לי על השאלה "למה אנחנו חיים?", כי על זה אולי אני לא יכול לענות ואיש לא יכול, אבל על השאלה "למה אני חי?" אני יכול לענות לבד, ואף אחד לא יוכל להגיד לי מלבדי.

אני עוד אחזור לעצמי, אני בטוח. אל תדאגו לי, אני עוד אחזור.

עברתי דירה, עברתי לגן עדן. להתראות, גיהנום.