הסאטלה באאבה

יושבת,מנסה למצוא,מלל למכתב האחרון.

לבי כואב,עייני נוגעות,מטפטפות טיפות מלוחות של בכי על הנייר,לוקחת מקמטת זורקת לפח.

רק רציתי להגיד,שאותך באמת אהבתי,רציתי להגיד שאותך באמת ידעתי.

רציתי להגיד,שאתה היית ה"טעם"בחיי,זה שהראה לי דרך אחרת,דרך לאהוב את החיים בצורה אחרת.

הראת לי,איך הכל יכול להיות שונה,איך אני יכולה לא להרוס את עצמי.

סיפרת לי כל מה שאפשר,לימדת אותי כדרך משל.

מציאות בלבד,עולם יפיפה הראת לי,במגע ידך.

נתת לי,להרגיש "חייה".חייה,משוחררת,אוהבת,מאושרת.

אך ברגע שעזבת,הכל נשבר,חיי נראו שוב ריקים חסרי טעם לכל דבר.

אולי זה היה חלום,שהפך לסיוט,אולי זה כי המצאתי אותך,במהירות.

אולי כי משו בינינו השתבש פשוט ככלל,אבל אני יודעת שעכשיו,הכל נשבר.

כן כן...זה מה שאני מרגישה עכשיו בערך!!!!

ורק דבר אחד יש לי להגיד >>

ט' >> אתה לא שווה אותי!!

אתה לא שווה אף-אחת!!!!!!

אתה לא שווה כלום!!!

אנשים כמוך שחיים בטוח בועה>

הם חרא של בניאדם!!!!

אני לא יכולה להגיד שאני שונאת אותך..בכלל לא!..אבל אני כן יכולה להגיד לך ש -

אותך באמת אהבתי.  הלוואי והחיים היו בדיוק כפי שאנו רוצים.