אני אתאר את המצב כמו שהוא מצטייר בפני כרגע: אני רואה את המורים בתור ילד קטן שנשכב על הריצפה ובועט ברגליו בשביל להשיג את מה שהוא רוצה. כן, ככה בדיוק. אני לא אומרת שמה שהוא רוצה לא חשוב, ברור שזה חשוב לו אם הוא מוכן לפגוע בעצמו בשביל להשיג את מטרתו, אבל דאמט, זאת לא דרך.
נכון, המאבק של המורים מוצדק, ומגיע להם יותר שכר ויותר תנאים בשביל ללמד ויותר כבוד וכל זה, בסדר. שמענו. אבל פה אני מדברת בשם התלמידים - איך זה קשור אלינו? אשמתינו שהם לא מקבלים מספיק שכר? אשמתינו שאין כיתות יותר קטנות? התשובה היא לא. זאת ממש לא אשמתינו ולכן אין שום סיבה שאנחנו נצטרך לסבול בגלל זה. אני באמת לא מבינה למה המורים חושבים שאם הם יפגעו בתלמידים אז אנחנו אשכרה נלך להפגין ואנחנו אלה שנשנה משהו. שתי סיבות למה זה בחיים לא יקרה: 1. זה ממש לא התפקיד שלנו לעשות את זה כיוון שזו לא אשמתינו שמערכת החינוך הגיע למצב הזה. 2. גם אם מבחינה תאורטית נלך וננסה להפגין, למה שיקשיבו לנו? אין טעם לשאול אפילו - לא יקשיבו לנו. כי הרי בפני מי נפגין? שרת החינוך? זה גם ככה לא בשליטתה. שר האוצר? דיי ברור שלא אכפת לו מאיתנו. אז מה הטעם? המורים כנראה לא מבינים שאין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בעניין ולכן השביתה הזאת כל כך מיותרת. היא פוגעת בהם, היא פוגעת בנו, אז בשביל מה?
(חשוב לציין שכל זאת נאמר במסגרת מה שאני חושבת על כל העניין סביב השביתה, ולא סותר את העובדה שלא יזיק לי עוד קצת חופש...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
