Time of my life

המילים חייבות לצוץ מתישהו לא?

אין לי מושג איך לתאר את זה בכלל.

רק חיוך מאיר את עיני

וכשאני זאת שמעלה אותו על שפתיך, זה עילאי

מתנהגת כמו ילדה קטנה

בכוונה.

כדי שתחבק אותי ותרדוף אחרי

תגיד שאתה מצטער, עם המבט הכי ענוג בעולם

ואני לא אוכל לעמוד בקסמיך.

וכשאני מחבקת אותך

אתה מפחד.

הופך להיות אותו ילד קטן שאני התיימרתי להיות...

ורק מבט אחד מפריד בינינו

מבט התוכחה של - "זה בלתי אפשרי".

שנינו יודעים ומתכחשים,

או שמא רק אני מרגישה את זה?

מבולבלת, מאוכזבת, כמהה ומצטמררת.

שיעבור.

תפסיקי לדבר שטויות.

אותך

לא מעריכים.

את מן נוף שכזה

בשרשרת של הרים,

שם או לא שם

במילא לא רואים.

חושבת כמו גדולה

כמהה לעתיד,

אך הוא לא נודע

ואת עודך ילדה.

פתאום נפל עלי יצר הכתיבה

סליחה אם לא מבינים...

ככה אני.

ואוהבת את זה

איך שום דבר כבר לא צפוי יותר

ואולי אף פעם לא היה?

החלומות אט אט מתגבשים להם

בהחלט הגיע הזמן

פתאום שמה לב איך אני הולכת ברחוב

עם חיוך תמידי על השפתיים

כמו חולמת איזה חלום מתוק תוך כדי הליכה

ולא חושבת על שום דבר מסוים, פשוט

שמחה

לא מרגישה מחפשת או נזקקת

אלא פשוט זורמת בטלטלות החיים

הימים עוברים בעשייה מתמדת

לצד בטלה נחוצה

הרוח נושבת

ואני נסחפת

(ממש רגליים יפות יצאו לי פה :P תמונה שצילמתי...)

רק שלא ייהרס...

שיהיה לכם שבוע טוב :)