אז מה שקורה כרגע זה סוג של דיכאון. כמעט תמיד. אני רבה עם כולם, כועסת על כולם, לא רוצה לדבר עם אף אחד. הבן אדם היחידי שאני מסוגלת לחייך לידו בכנות הוא חבר שלי.

עם ההורים שלי אני כבר לא מסוגלת להתמודד, אמא שלי כלכך שקועה בעצמה ובכמה שהיא פגועה כהיא אפילו נפגעת כשאף אחד לא מדבר איתה או עליה, ואז כשמסבירים לה שהיא בכלל לא קשורה לשיחה עכשיו היא נעלבת שהיא לא היתה קשורה לשיחה..

אבא שלי מובטל עכשיו, אז הוא מת משעמום ואי אפשר לתקשר איתו. הוא צועק כל הזמן ובלי סיבה.

ושניהם לא מקשיבים ולא מבינים שום דבר שאומרים להם.

כמובן שגם החבריםעולים לי העצבים. חבורה של חננות, לא עושים שום דבר וכל פעם אני מוצאת את עצמי תקועה בבית בימי שישי בגללם.

החלטתי רשמים שצריך להחליף את המשפחה ואת החברים.

בכל אופן, את החברים שלי אני בחרתי, והם לא תמיד היו ככה. אז החלטתי שאני אתמקם באלו שלא עולים לי על העצבים והכל יהיה בסדר.

ההורים שלי זה עובד ככה.

אני אשתחרר, יעבוד, ירוויח כסף, העבור דירה ואראה אותם רק בחגים ואז אולי נוכל לסבול אחד את השני בלי צצעקות וריבים.

אוי אני צריכה טיפול פסיכולוגי!