| 12/2007
 הגזענות מרימה את ראשה
הרי לכם לקט ידיעות שהתפרסמו לאחרונה:
- על פי סקר של עמותת "במקום", רובה של האוכלוסיה אינו מאמין שלבדואים מגיע שוויון זכויות. שימו לב, לא מדובר בשלילת זכויותיהם של הבדואים בגלל אי-מילוי חובות אזרחיות כאלו או אחרות, אלא שלילה מראש של היותם אזרחים שווי-זכויות. אחוז לא מבוטל מהנשאלים אף רואה בהם איום אסטרטגי על מדינת ישראל.
- האגודה לזכויות האזרח, גוף חשוב שעושה מלאכת קודש עבור כולנו, פרסמה את הדו"ח השנתי שלה, וממנו עולה כי כמחצית מהאוכלוסיה היהודית במדינת ישראל הדמוקרטית מתנגדת למתן שוויון זכויות מלא לערביי ישראל, תומכת בעידוד הגירת הערבים אל מחוץ לישראל, ולשלושה מכל ארבעה בני נוער יש גם דעה נחרצת לגבי חוסר נקיונם של הערבים. עוד עולה מן הדו"ח שבשנה האחרונה חלה עלייה תלולה ומדאיגה בכגילויי הגזענות כנגד ערבים. אני לא רואה את האוכלוסיה הערבית כטלית שכולה תכלת, אבל גילויי גזענות בוטים שכאלה הם כרסום יסוד הדמוקרטיה, ויכולים להוביל לצעדים אנטי-דמוקרטיים שיהיו בכייה לדורות.
- היום התפרסמה ידיעה, ולפיה העוזר הפרלמנטרי של חה"כ נדיה חילו נאלץ להתפטר מעבודתו בלחץ משפחתה של ארוסתו, בטענה שאסור ליהודי לעבוד עבור ערבי, במקרה זה ערביה. מהכתבה עולה כי המשפחה היא חרדית, והדבר לא מפתיע לחלוטין, מכיוון שכבר ראינו דברים כאלה בעבר, והם כנראה לא נדירים. מה שמזעזע ומפחיד הן התגובות לכתבה, ספציפית אלה שקיבלו את המלצת הגולשים.
תגידו, מה נסגר? מה קורה פה במדינה הזו? אנשים מאבדים את מעט האינטליגנציה שלהם ככל שהם צופים ביותר יותר תוכניות של ערוץ 2, או מה? פעם עוד האמנתי שהעתיד חייב להיות יותר טוב מההווה, כי אם לא אז כולנו נלך לעזאזל ביחד. לצערי חוק מרפי עובד כאן שעות נוספות: אם תניח לדברים לנפשם, הם ידרדרו מרע לגרוע, ואז התהליך יחזור על עצמו. במדינה שלנו אין מי שיתערב, והדברים אכן הולכים ונהיים גרועים יותר.
עדכון 14:10
זה לא שאין מודעות בדרג השלטוני... עובדה, תראו מה שרת החינוך אומרת בעצמה.
- לשולמית אלוני: תודה לך על ניצוץ קטן של נאורות בים של חושך.
| |
 קבלו אותה במחיאות כפיים סוערות!
לאחר חודשים ארוכים של הריון, של בצקות ברגליים, של משקל כבד, של ריצות לשירותים כל שעה, של בעיטות ושיהוקים מתוך הבטן, הגענו לקו הגמר.
אהובתי הלכה ביום רביעי אל רופא הנשים שלה, והוא קבע שהקטנטונת לא התהפכה עדיין, ומכיוון ומדובר בשבוע 38, כנראה שאנחנו הולכים ישר לקיסרי. למחרת הגענו לבי"ח איכילוב, הידוע גם בכינויו "מרכז רפואי תל-אביב ע"ש סוראסקי", אל מיון יולדות בבי"ח יולדות "ליס". חיברו את חמדתי למוניטור למשך חצי שעה, לאחר מכן שלחו אותנו לאולטראסאונד והערכת משקל, ולבסוף הרופא החליט שאין מקום לנסות היפוך, וחבל על כל יום. קבעו לנו תור לניתוח קיסרי לשישי בבוקר.
בשישי התייצבנו על הבוקר למוניטור נוסף, אחריו בדיקה קצרה אישרה שהעובר עדיין במצג עכוז (נשבע לכם שככה זה נקרא), ולאחר המתנה של כשעה במחלקת יולדות לקחו את זוגתי לתוך חדר הניתוח לצורך הרדמה. אותי לקחו למלתחות הצוות, נתנו לי מדי חדר ניתוח, כובע ניילון לשיער ומסכה לפנים, ונכנסתי לניתוח כדי לשבת לידה (הניתוח בוצע בהרדמה אפידורלית, משמע היא היתה בהכרה). עברו חמש דקות, ובשעה 11:00 בדיוק בקעה לאוויר העולם תינוקת קטנטנה, חמודה ויפהפיה, מפוחדת ובוכה. המיילדת עטפה אותה בשמיכה, הראתה אותה לאם המסוממת, ולקחה אותי יחד עם התינוקת אל מחוץ לחדר הניתוח, בעוד הרופאים עמלים לתפור את מה שהם קרעו.
המיילדת הושיבה אותי על כיסא בחדר בדיקות, הניחה עלי את היצור הקטן וההמום הזה, ועזבה אותנו לחצי שעה, שלי נדמו כמו שתי שניות. החזקתי את בתי בפעם הראשונה, ודמעות זלגו מעיני מרוב התרגשות. לחשתי לה שאני אבא שלה, ושאני אדאג לכל הצרכים שלה ואף פעם לא אתן למישהו לפגוע בה. היא הסתכלה אל תוך עיני במבט של מי שעכשיו עברה טראומה לא קלה, וחייכה.
אז תגידו שלום לתינוקת החדשה, יורשת העצר, דור העתיד:
אשתי היא עדיין אהובתי, אבל מעתה היא לא האישה היחידה בחיי...בכל מקרה, בזמן שאשתי שכבה בהתאוששות, הלכתי עם הקטנה למחלקת ילודים, שם עברה בדיקות ראשוניות על ידי רופא. מאוחר יותר אשתי עברה מהתאוששות למחלקת יולדות, ויכולתי לראות אותה. כמובן שאחרי ניתוח כזה יש כאבי תופת, אבל יפתי עומדת בזה בכבוד, ואני משתדל לעזור בכל דבר.
היום הגיעו לביקור המשפחה והחברים (אמרתי להם מראש שאין טעם להגיע ביום של הלידה, ובדיעבד צדקתי), וכולם טוענים שהיא דומה לי, אבל אני מבחין גם בדברים שהיא לקחה מאישתי. בינתיים התינוקת אוכלת, ישנה, עושה בחיתול, משהקת ומוציאה גזים בדיוק כמו שצריך, ואנחנו מתמוגגים מנחת בכל פעם שאנחנו איתה.
כרגע התינוקת מבלה את הלילה, וגם חלקים של היום, במחלקת ילודים, ולזוגתי יש פנאי לנוח ולהחלים. אנחנו עדיים לא קולטים את העובדה שאנחנו אבא ואמא, למרות שאנחנו רוצים ומשתדלים לטפל בקטנה כמיטב יכולתנו. אני מניח שהאסימון ייפול כשנביא אותה הביתה, אז נצטרך לטפל בה לבדנו, 24 שעות ביממה.
אז אחלו לה ולנו בהצלחה, ואני אמשיך לעדכן כשיהיה לי זמן. בינתיים אני אנצל את ההזדמנות ואלך לישון...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
