אין לי מה להוסיף על זה

לא הכרתי אותו הרבה זמן, שנה וחצי בערך... אבל הוא נכנס לי ללב

נהייה חלק מהחיים שלי בלי ששמתי לב בכלל איך זה קורה.

השנינוייות שלו, ההליכה שלו, הילדותיות החכמה שלו.

הסודות הקטנים, השטותניקיות המקסימה שלו.

התכמנות הממזרית עם הקריצה והחיוך.

והבדיחות שהוא היה זורק בעיקר על עצמו.

אתמול בגשם החל מסע הלוויה, כשהגענו לחלקת הקבר הגשם פסק.

כשהורידו אותו לבור והרב החל בתפילה יצאה השמש.

"שכולם יזכרו שיצאה השמש!" אמר חברו טוב...

גם היא כמונו באה להפרד מהאיש הקטן והצנום הזה שכבש את ליבם של כל כך הרבה אנשים.

אז כשאני לבד אני בוכה, לא יכול להפסיק

חושב על מה שאמרה אחותו, שהוא הלך לפתוח את הבאר הבא, הכי מטורף והפעם בשמיים.

וזה כל כך הוא...

נזכר שוב ושוב כמו בסרט בפגישות ובשיחות ובישיבות שהיו...

זוכר איך פעם גררתי אותו ואת זוגתו לבילוי בפטיש לפנות בוקר...

קשה לתפוס שאני לא אראה שוב את השם שלו מופיע על צג הטלפון

לשמוע אותו זורק איזה התחקמות או בדיחה...

להכנס אליו לבאר ולראות כבר מהכניסה את דמותו בחולצת כפתורים בפינה הקבועה.

בכל שיחה או מפגש איתו הייתה איזו שמחה...

זאת הייתה זכות גדולה להכיר אותו בשנה וחצי האחרונות של חייו.

אין הרבה אנשים כמוהו בעולם ועכשיו אפילו אחד פחות.

אין הרבה אנשים בעולם שאחרי הכרות כל כך קצרה אתה מרגיש שהיית רוצה לתת לו חתיכה מהחיים שלך

שימשיך לחיות...

אני לא יודע להסביר את זה אבל גם עכשיו אני מרגיש כאילו הוא עדיין כאן, ועוד מעט הוא יתקשר או יבוא...

הוא הצליח ליצור אצלי את האמונה שהוא יצא מזה, שחוקי הטבע לא ממש חלים עליו,

עד הרגע האחרון... רק לפני שלושה או ארבעה ימים עדיין דיברנו תוכניות כאילו הכל רגיל...

אז תגידו

הכרתם פעם שטן קטן עם לב ונשמה?

היה לי מזל, אני הכרתי... אפילו אם זה רק לקצת...