אני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו. אני גם לא זוכרת  מאיפה זה התחיל בכלל. אני רק זוכרת את עצמי  שוטפת  כלים באמצע הלילה, ומערערת. על מה? על החיים.  למה אני כאן? למה נולדתי? למה המשכתי לחיות? האם יש משו אי שם בעתיד שלי ששווה לחכות לו? האמת היא שאני לא רואה שום דבר מבטיח.  העבר מלא בטעויות שלי, שגרמו לכך.  העבר, כשחושבים על זה גם הואלא משו. אם כל זכרון טוב בא אחד רע. לפעמים הרעים אפילו מתעלים על הטובים. ומה  עם ההווה אתם שואלים? אז גם הוא לא משו. ולא רק בגלל שהחופש פשוט חרא. ולא כי קרה משו מיוחד. כי פשוט לא משו. כי אנשים מאכזבים.אנשים שהיתי מוכנה לעשות הכל בשבילם, ושבאמת כל פעם שרק יכולתי לעשות משו בשביל לשפר את הרגשתם עשיתי את זה, ופשוט הוכיחו שזה לא הדדי. פעם אחר פעם. והם לא שמים לב ולא יודעים. או שהם יודעים ובחורים להתעלם? להמשיך כאילו כלום ל קרה, לבוא עם חיבוק ונשיקה ולקוות שהכל יעבור. ואני כמו מטומטמת מקבלת את זה. ואני בשלב הספיגה הזה כל כך הרבה זמן  שאני כבר לא יודעת מה לעשות. לא רוצה להתפוצץ. לא רוצה לפגוע באנשים. לא רוצה לריב ולא רוצה להתרחק מאנשים. אבל כל הספיגה הזאת הורסת אותי.  והנה, שוב הן רוצות לצאת החוצה. הדמעות הקטנות רוצות לצאת החוצה. מתות לצאת החוצה. ואני לא נונת להן, לא יודעת למה. אני לא אוהבת לבכות, ואני לא בוכה הרבה, אני לא בן אדם שבוכה, אבל שוב, הספיגה...

אז שוב אני חושבת על זה, ואני פשוט לא רואה סיבה לבמשיך הלאה, אבל ממשיכים בכל זאת, כי אין ברירה. או כי אולי בכל זאת, ולמרות כל הפסימיות שלי, יהיה טוב.

חח כולם עם הפוסטים השמחים שלהם ואני עם זה. אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת את זה פה...