מסתבר שלא צריך לנסוע רחוק כ"כ עד הודו, או אפילו דרום אמריקה , כדי לגלות "מי אתה".

מספיק רק לעשות שינויים קיצוניים ולהתחיל מההתחלה- בלי הגבלות, בלי חשבונות לאנשים אחרים,

גם אם נשארת בדיוק על אותה נקודה על הגלובוס.

אתם יודעים מה? בעיקר אם נשארת בדיוק באותה נקודה על הגלובוס -

מפני שכך הכל קשה יותר, אין את הבריחה מהמציאות.

אני בתקופת גילוי עצמי, אני חושבת.

טוב לי ורע לי בו זמנית.

עושה דברים שמזמן לא עשיתי, דברים חדשים, מרשה לעצמי יותר. נפתחת יותר.

גיליתי שאני יותר עצמאית ממה שחשבתי,

שאני מסתדרת טוב מאד לבד.

לא תלותית.

מפליא אותי איך חשבתי שאני בנאדם תלותי - רגשית - ואני מגלה כל יום מחדש שזה פשוט לא כל-כך נכון.

אני מסוגלת להנות מרגעי אושר גם ללא תלות באדם אחר,

לייצר אותם לבדי.

אמרו לי שאני לא יודעת להיות "לבד", בלי מערכת יחסים, בלי התלות בביטחון שבמערכת יחסים.

הבנתי משהו מאד חשוב בימים האחרונים.

הבנתי שהכמיהה שלי היא בעצם לזוגיות, לביחד, לחוות דברים ביחד עם מישהו - ולאו דווקא לתלות הזו, או ל"חצי שני שישלים אותי".

אני לא צריכה חצי שני - אני צריכה להיות שלמה בעצמי.

אם אהיה תלויה ולא שלמה - אהיה נפש מדוכאת , לא מגשימה.

אני צריכה לחוות את הדברים לצד מישהו, בשביל השיתוף, בשביל ההנאה שבביחד. בשביל חוויות משותפות ולחלוק את התובנות, לחלוק את הרגעים האלו שבהם תמיד עוברת המחשבה של "הלוואי ויכלתי לשתף מישהו בדבר המדהים הזה שאני רואה וחווה עכשיו".

 אני לא רוצה מישהו שיהיה 50 אחוז ממני, או יותר. שאני לא שלמה בלעדיו. שאני צריכה אותו, יותר מאשר את מערכת היחסים והשותפות.

לא רוצה ולא צריכה.

אז עכשיו המסע האמיתי והמטרה היא לגלות מה הופך אותי לבנאדם שלם,

שמסוגל לחוות דברים טובים עם אנשים, חברים, אהבה -

אבל גם לבד.

והכי חשוב- קבלה עצמית.

לאחרונה הקשיתי קצת על עצמי, אולי ניסיתי להיות לפעמים משהו שאני לא,

אבל זה כבר נושא כתיבה לפעם אחרת.

מקווה שלא עוד.