אני כ"כ רוצה להרגיש שוב את האהבה והשלמות שהרגשתי פעם.

היתה תקופה כזאת יפה ונהדרת, והכל נעלם לי.

הלוואי ויכלתי להרגיש את זה,

אבל אני לא יכולה לשקר לעצמי יותר ולהגיד שזה עוד יכול לקרות בזמן הזה, במצב הנתון.

אני מאושרת שזכיתי להרגיש ככה,

הדמעות הן דמעות של עצב על מה שהיה ונגמר,

לא על ההווה, אלא יותר על העבר- שהיה כ"כ טוב ולאט לאט התחושה נעלמה.

קורים לי כ"כ הרבה דברים עכשיו,

אז זה קצת מפצה על החוסר הזה,

שאני בטוחה שיתמלא בעתיד.

חסרה לי האוזן הקשבת שלך,

חסר לי לשתף -

אבל גם ככה את חצי מהדברים לא היית שמח לשמוע,

ואני עדיין חושבת שעשינו מהלך שייטב עם שנינו לטווח הארוך.

כרגע חסר לי ה"ביחד" , אבל זו לא סיבה מספיק טובה בשביל להמשיך.

אני יודעת שעשיתי טעויות ושמההתחלה הייתי צריכה להגדיר יותר טוב מי אני ומה אני אוהבת, ועושה לי טוב,

הרי ויתרתי על דברים שטובים לי ומעלים לי חיוך בלי כל סיבה הגיונית הנראית לעין...

אבל... מכל קשר לומדים הלאה ובפעם הבאה אנסה להיות קצת יותר שקופה וברורה,

וכמובן שאני עדיין מרגישה ב"גיל ההתבגרות" שלי וכל יום מרגיש לי אחרת מהיום שלפניו מבחינת ההתקדמות שעשיתי עם עצמי.

תקופה כזו של שינוי והתחדשות,

שמחה שהאביב פה והעצים היפים בכניסה לרחוב שלי פורחים במלוא הדרם.

אני מרגישה שאת הקיץ הזה אני הולכת לחוות בצורה הרבה יותר עוצמתית,

ובעיקר שונה.

אני יותר בטוחה בעצמי,

וזה עושה לי טוב.

אני לא מאמינה שאני כ"כ מתמידה בחד"כ ובחוגים,

אני לא מאמינה שנרשמתי לאוניברסיטה (בהצלחה לי עם הקבלה...) ,

ואני לא מאמינה שעוד שבוע וקצת אני כבר בת עשרים ואחת.