בדיוק התחלתי להכיר אותך קצת יותר לעומק,

אבל כבר שנה שאני תקועה באותה הנקודה.

לא בגלל שלא רציתי,

לא בגלל שלא הייתה לי כוונה,

אלא בגלל שאת לא רצית.

כבר לא רצית כל קשר אל העולם הזה.

נמאס לך לנסות ולהסביר את עצמך, אני מניחה.

אני רק מניחה, מפני שלא הספקת לשתף אותי בכך.

אני מאמינה שאם לא היית קוטעת הכל,

הייתי יודעת.

היית קרובה כל כך, כבר שיתפת אותי בכמה דברים משמעותיים שלא ידעתי לפני כן.

אבל לא אפשרת לתהליך להמשיך.

לפני שנה החלטת שאת לא רוצה יותר,

שאת לא מוצאת את עצמך בעולם,

והלכת.

ככה פתאום, ביום שישי אחד.

היום שבו הצדיקים מתים.

איריס, אני לא יודעת אם היית צדיקה או לא.

אני לא יודעת אם יש אלוהים או לא,

אני רק יודעת דבר אחד- זו אבידה גדולה.

פישלתי איריס.

במקום לראות עיניים עצובות ומיוסרות, מתוסכלות,

ראיתי עיניים אדישות, שלא אכפת להן אולי,

אך לא זו הייתה המציאות.

חשבתי שאת כל כך חזקה ויכולה להתמודד עם הכל,

שכל הדברים הרעים פשוט חולפים לידך, ולא עוברים דרכך,

אבל טעיתי.

טעיתי בפירוש המבט בעיניים,

טעיתי בפירוש ההתנהגות,

טעיתי בהתנהלות שלי איתך.

ביום רביעי אמרתי לך בשיחת טלפון למשרד שלך,

בהקשר מסויים של הצבא,

שאני צריכה ללמוד ממך איך להיות כ"כ חזקה ולא לוקחת ללב.

איריס, כעבור יומיים תלית את עצמך.

סליחה.

הבנתי הכל הפוך, עקום.

העיניים היו עצובות. כל כך עצובות.

הן אמנם היו גם אדישות, אבל ממש לא מהסיבות שחשבתי.

כשהייתי בבית שלך נפל לי האסימון.

נכנסתי לחדרך, וכל דבר בו היה כל כך "את".

המתלים של התכשיטים שיש רק באילת,

הארון המסודר, מדי חאקי ומדי ב' מלוכלכים מקופלים על הכסא.

אין צורך לכבס אותם כבר, את צודקת.

מאפרה, המון בדלי סיגריות.

בפעם הראשונה ראיתי תמונה שלך, שיש לך בה ניצוץ בעיניים,

חיוך אמיתי ואור בפנים.

היית מצולמת איתה, עם אהבת חייך, אני מניחה.

הרגשתי נורא.

רציתי לראות עוד תמונות שמחות שלך.

לא האמנתי שעד עכשיו לא הבנתי כמה עצבות היתה לך בעיניים,

היית כבויה איריס.

תמונות רבות של אבא שלך, זכרו לברכה.

תמונות, ומכתב שהוא השאיר לך, תלוי על הקיר ליד המיטה.

איריס, עם תזכורת כל כך יום-יומית למה שקרה לך,

לא התפלאתי איך חיית בעולם כל-כך עצוב,

וכמה היית כמהה לאבא שלך בחזרה.

עשית מעשה והצטרפת אליו.

אולי עכשיו את מרגישה את אותה שלווה שרצית להשיג,

את ההבנה, את החיבוק המלטף, ולא הביקורתי והשופט.

האדם היחיד שהרגשת שאת יכולה לסמוך עליו,

היחיד שיקבל אותך תמיד כמו שאת,

לקח את חייו בידיו והשאיר אותך לבד בעולם.

לבד להתמודד מול כולם,

מול הביקורתיות, הקושי שהערימו עליך.

הלכת בעקבותיו.

בעקבות האדם היחיד שבאמת אהבת והערצת.

ישבתי במרפסת שיוצאים אליה מחדרך.

מולי נוף מדהים, של הרי אילת,

והים הכחול פרוס כולו לפני.

השמש החמה מלטפת את המים, וניצוצות כסופים מרצדים על הים.

התפעלתי, נשימתי נעצרה לרגע.

אני יודעת שאת לא הצלחת לראות את כל היופי הזה.

הצלחת לראות רק את קירות הבטון שסגרו עליך כל כך,

במקום להסתכל על האופק ולהבין הכל,

להבין שאת יכולה לצמוח ולפרוח איריס, בדיוק כמו הפרח שעליו נקראת.

אם הייתי יכולה לדבר איתך לפני,

הייתי אומרת לך שיש לך תקווה.

את תסיימי את הצבא,

תוכלי לעבור דירה ולא לראות יותר את אותם אנשים שמיררו את חייך.

תוכלי להקים לעצמך משפחה ולהיות מי שאת באמת.

תוכלי לשמוח איריס, תוכלי לחייך חיוך אמיתי, מהלב.

תוכלי לעשות כל מה שיעלה בדעתך,

כי היו המון אנשים שכן אהבו אותך ותמכו בך בעולם הזה.

אבל את הרגשת לבד.

אני לא יודעת אם כל המילים האלו היו עוזרות.

אני לא יכולה להבין ולהרגיש קמצוץ מההרגשה הרעה שהיתה לך בלב.

אבל בדיעבד אני יודעת דבר אחד,

הייתי מנסה יותר.

הייתי מבינה יותר,

הייתי יודעת.

אני מאמינה שבהלוויה שלך הסתכלת עלינו מלמעלה,

ושמחת לראות כמה אנשים אהבו אותך בחייך,

וכמה באו ללוות אותך בדרכך האחרונה.

אני יודעת שלא האמנת שיהיו כל כך הרבה,

אחרת לא היית עושה את אותו המעשה הנורא.

כנראה שלעולם לא אפסיק לדמיין שאני רואה אותך ברחוב,

בכל פעם שעוברת מולי מישהי שמזכירה לי אותך,

או כאשר עובר רכב צהוב כמו שלך, שכל כך התגאית בו.

אני יודעת שזה לא הגיוני שזו את,

אבל תמיד עוברת לי המחשבה,

ולמאית שניה אחת, שחולפת נורא מהר מפאת הידע והמציאות,

אני באמת מאמינה שאולי הפעם זו את.