בסוף השבוע האחרון חגגתי יום-הולדת 21 עם הרבה חברים טובים,

וגם הפתעה שעשו לי....

היה לי כ"כ כייף.

יום שישי התחיל עם גשם, אבל לא נתתי לו להרוס לי את מצב הרוח, ובלילה כבר רקדנו, צחקתי ושמחתי המון.

בשבת הפתיעו אותי עם חברים, אוכל ומתנות, כמובן שהיתה עוד יציאה בערב, ואפילו בראשון בעבודה הפתיעו אותי עם בלונים וסוכריות!

לא נראה לי שאי פעם כל כך נהנתי מיום ההולדת שלי.... אני ממש מעריכה את זה ותודה ענקית לחברים...

עכשיו אביב וזה כייף,

מחכה לקיץ....

הכל בסימן סגול בזמן האחרון,

כולל משקפי ראייה שקניתי....... 

כן, כן  מזדקנים.

מרגיש שחתיכות הפאזל מתחילות ליפול למקום הנכון,

פסח בסימן התחדשות ופריחה !

אז שיהיה חג שמח ....

אני כ"כ רוצה להרגיש שוב את האהבה והשלמות שהרגשתי פעם.

היתה תקופה כזאת יפה ונהדרת, והכל נעלם לי.

הלוואי ויכלתי להרגיש את זה,

אבל אני לא יכולה לשקר לעצמי יותר ולהגיד שזה עוד יכול לקרות בזמן הזה, במצב הנתון.

אני מאושרת שזכיתי להרגיש ככה,

הדמעות הן דמעות של עצב על מה שהיה ונגמר,

לא על ההווה, אלא יותר על העבר- שהיה כ"כ טוב ולאט לאט התחושה נעלמה.

קורים לי כ"כ הרבה דברים עכשיו,

אז זה קצת מפצה על החוסר הזה,

שאני בטוחה שיתמלא בעתיד.

חסרה לי האוזן הקשבת שלך,

חסר לי לשתף -

אבל גם ככה את חצי מהדברים לא היית שמח לשמוע,

ואני עדיין חושבת שעשינו מהלך שייטב עם שנינו לטווח הארוך.

כרגע חסר לי ה"ביחד" , אבל זו לא סיבה מספיק טובה בשביל להמשיך.

אני יודעת שעשיתי טעויות ושמההתחלה הייתי צריכה להגדיר יותר טוב מי אני ומה אני אוהבת, ועושה לי טוב,

הרי ויתרתי על דברים שטובים לי ומעלים לי חיוך בלי כל סיבה הגיונית הנראית לעין...

אבל... מכל קשר לומדים הלאה ובפעם הבאה אנסה להיות קצת יותר שקופה וברורה,

וכמובן שאני עדיין מרגישה ב"גיל ההתבגרות" שלי וכל יום מרגיש לי אחרת מהיום שלפניו מבחינת ההתקדמות שעשיתי עם עצמי.

תקופה כזו של שינוי והתחדשות,

שמחה שהאביב פה והעצים היפים בכניסה לרחוב שלי פורחים במלוא הדרם.

אני מרגישה שאת הקיץ הזה אני הולכת לחוות בצורה הרבה יותר עוצמתית,

ובעיקר שונה.

אני יותר בטוחה בעצמי,

וזה עושה לי טוב.

אני לא מאמינה שאני כ"כ מתמידה בחד"כ ובחוגים,

אני לא מאמינה שנרשמתי לאוניברסיטה (בהצלחה לי עם הקבלה...) ,

ואני לא מאמינה שעוד שבוע וקצת אני כבר בת עשרים ואחת.

מסתבר שלא צריך לנסוע רחוק כ"כ עד הודו, או אפילו דרום אמריקה , כדי לגלות "מי אתה".

מספיק רק לעשות שינויים קיצוניים ולהתחיל מההתחלה- בלי הגבלות, בלי חשבונות לאנשים אחרים,

גם אם נשארת בדיוק על אותה נקודה על הגלובוס.

אתם יודעים מה? בעיקר אם נשארת בדיוק באותה נקודה על הגלובוס -

מפני שכך הכל קשה יותר, אין את הבריחה מהמציאות.

אני בתקופת גילוי עצמי, אני חושבת.

טוב לי ורע לי בו זמנית.

עושה דברים שמזמן לא עשיתי, דברים חדשים, מרשה לעצמי יותר. נפתחת יותר.

גיליתי שאני יותר עצמאית ממה שחשבתי,

שאני מסתדרת טוב מאד לבד.

לא תלותית.

מפליא אותי איך חשבתי שאני בנאדם תלותי - רגשית - ואני מגלה כל יום מחדש שזה פשוט לא כל-כך נכון.

אני מסוגלת להנות מרגעי אושר גם ללא תלות באדם אחר,

לייצר אותם לבדי.

אמרו לי שאני לא יודעת להיות "לבד", בלי מערכת יחסים, בלי התלות בביטחון שבמערכת יחסים.

הבנתי משהו מאד חשוב בימים האחרונים.

הבנתי שהכמיהה שלי היא בעצם לזוגיות, לביחד, לחוות דברים ביחד עם מישהו - ולאו דווקא לתלות הזו, או ל"חצי שני שישלים אותי".

אני לא צריכה חצי שני - אני צריכה להיות שלמה בעצמי.

אם אהיה תלויה ולא שלמה - אהיה נפש מדוכאת , לא מגשימה.

אני צריכה לחוות את הדברים לצד מישהו, בשביל השיתוף, בשביל ההנאה שבביחד. בשביל חוויות משותפות ולחלוק את התובנות, לחלוק את הרגעים האלו שבהם תמיד עוברת המחשבה של "הלוואי ויכלתי לשתף מישהו בדבר המדהים הזה שאני רואה וחווה עכשיו".

 אני לא רוצה מישהו שיהיה 50 אחוז ממני, או יותר. שאני לא שלמה בלעדיו. שאני צריכה אותו, יותר מאשר את מערכת היחסים והשותפות.

לא רוצה ולא צריכה.

אז עכשיו המסע האמיתי והמטרה היא לגלות מה הופך אותי לבנאדם שלם,

שמסוגל לחוות דברים טובים עם אנשים, חברים, אהבה -

אבל גם לבד.

והכי חשוב- קבלה עצמית.

לאחרונה הקשיתי קצת על עצמי, אולי ניסיתי להיות לפעמים משהו שאני לא,

אבל זה כבר נושא כתיבה לפעם אחרת.

מקווה שלא עוד.

חזרתי לרקוד,

וזה מדהים.

מנסה להחזיר לעצמי תחושות טובות שפעם הרגשתי כדרך קבע.

מנסה לחזור לכתיבה טובה ואיכותית.

לאו דווקא בבלוג, הרי לא באמת "הייתי" פה.

אני מאמינה שאחרי כל ירידה תגיע העלייה.

זה הזמן שלי לעלות.