"זה לא הכל בחיים"-הם אמרו לי
זה שזה לא הכל ידעתי בעצמי.
רציתי לינסוע למרכז, לזרוק את הלימודים ולעסוק רק באומנות.
אומן זה אדם שמביע את המשאלות שלו בעזרת מכחול וכשמסיים, הוא מביט על הנייר הם מתגשמות. אומן זה אדם חופשי.
הרוחניות והתשוקה לרישום ממלא את ליבו , אבל מה עם הקיבה?
"פיקסו נחשב לאומן גדול" , רק כשהוא מת...
ומונה? מונה לא יכל לסבוע מהפרות שצייר על הבד הלבן.
וג'ון פולק פיזר לא קצת כתמים צבעוניים עד שמבקרים החליטו לקרוא להם אובסטרקציות.
אז נסעתי למרכז.
ישבתי בטיילת וציירתי את עוברים שברחוב.
ציפיתי כל יום שאיזה איש עסקים, חובב אומנות יגש אליי ויחליט להשקיע ביצירות שלי כמה אלפים.
הייתי יושב ככה וחולם, עד שכל החסכונות שלי נגמרו.
לפעמים הייתי מצייר סתם אנשים שעברו ברחוב, סתם ככה פרצופים של זוגות יפים שחלפו נמסים בחיוכים, של ילדים שרצו על החוף עם כדורים צבעוניים של גלידות בכל הטעמים.
ואז הייתי חוזר לבית ושוקע בחדר החשוך, קודר בדידות וממשיך לצייר...כל מה שנשאר לי לעשות.
"העיקר שאתה עושה מה שאתה אוהב"-הם אמרו לי.
זה שזה העיקר כך חשבתי בעצמי.
ולעט לעט החלל התרוקן.
חזרתי לדמיין בלילות.
אילו הייתי מקשיב למה שהם אמרו לי ולא למה שרציתי שיגידו לי, לא הייתי עכשיו לבד.
הייתי מדמיין את המשרד שלי, "ד"ר***" באותיות מוזהבות על דלת כבדה.
ובמסדרונות תלויות התמונות שאני ציירתי, בשורה ארוכה בכל הדרך למשרד,תמונות שהיתי מצייר בזמני החופשי..
ואנשים חשובים היו באים לביכורים אצלי,היו משלמים לי בכספים גדולים אחד אחד.
סגרתי יותר חזק את העיניים...ואז הדלת נפתחת "ד"ר, מי זה האומן המוכשר הזה, הייתי רוצה לעשות לו תארוכה, אולי לקנות איזה תמונה..." היה אומר אותו איש עסקים חובב אומנות שדמיינתי עוד בתחילה עובר ברחובות...
פתאום הבנתי כמה טיפשי כל מה שפעם עוד דיימני, מה יש לו לעשות שם באותם הרחובות?!
אני לא סינדרלה,חיים זה לא אגדות.
ואז נזכרתי במה שהם אמרו לי "כסף זה כלל לא הכל" , עכשיו הם בטח כבר סיימו ללמוד, קיבלו תעודה, רשיון ואישור.
עכשיו הם יושבים ומציירים על שטרות ירוקות בעטים אדומים, ואני עם מקל על החול.
אבל לא מזמן, באחד מהבקרים, ישבתי על החוף ציירתי לי גלים, ואז נגשה אליי אחת, פניה עדינות, עיניה נוצצות לאור השמש הצוחקת והשיער החום גלש על הכתפיים החשופות.
ככה התאהבתי בה, ככה היא עד היום נשארה בזכרוני, היא עברה לדירה שלי, היינו שנינו חופשיים כמו ציפורים,כל הדלתות בפנינו שוב נהיו פתוחות. היא אהבה לנגן בפסנתר. כך היא הרוויחה את חלקה.
היא שעפה לגבוהה, כמוני. אבל לבסוף שנינו שקענו בחובות, ושם החלו כל המריבות...
עכשיו אני עדין לפעמים נזכר בה, בבקרים הקרים היא הייתה מחבקרת אותי ומחייכת ולוחשת לעוזניי "הכל יסתדר, הכל יהיה טוב.." ובוקר אחד התעוררתי ולא שמעתי אותה לוחשת דבר, היא אספה את כל מה שהיה שלה בבית, כלום לא נשאר.
אחרי שבוע הגיע מכתב מהבעל של הדירה, והלילות נהיו הרבה יותר קרים.
הייתי מסתובב כך ברחוב ונזכר בה, ובאיך הכל התחיל, כשזרקתי הכל וחיפשתי חופש, חיפשתי את עצמי, את החיים.
כשהחלטתי שאני עוסק רק במה שמעניין אותי, ולא במה שעולה יותר, שלעולם לא אהיה רופא.
אז הם אמרו לי "כסף זה לא הכל" , ידעתי את זה לבד.
כי חוץ מכסף היה לי עיסוק שאהבתי,אהבה מטורפת, חופש ופתאום הכל נאבד...
כי לא תמיד עושים רק את מה שאוהבים, לפעמים צריך לעשות מה שצריך...
אתה יכול לומר לי ידידי שאני טועה ובגדול...
אני יכול רק להגיד שכשבאמת אין לך משהו, רק אז אתה מבין כמה זה נחוץ, כמה שבלעדיו אתה פשוט, לגמרי לא יכול.
ואולי לא כל דבר סובב סביב כסף, יש דברים שהם גם אמרו לי שמעל לכל, אבל עכשיו, הכל הזה נראה ככלום.
אז היה לי הכל. העיקר לחיות לפי החוקים שלי, אבל מי אני?
על בטן ריקה לא תצייר שולחן עם ארוחות, ואהבה אולי מעל הכל, והלב בטח יכול לחמם אותך, אבל מה יש לו לחמם אם אין לך איפה לחיות.
אז אולי זה לא סובב סביב הכל, אבל בלי זה גם אי אפשר...
אולי פעם אני אפגוש אותם , מעניין מה הם היו אומרים על החיים עכשיו...
אבל הם בחיים לא יבינו,למזלם..
שאם לא תדע מה זה פרורים, לא תעריך את הלחם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
