זאת לא התקופה שלי.
ימים אפורים חולפים דרכי ואני לא כאן.
לא מרוכזת, מרוחקת.
הייתי נתפסת בחוטים שמושכים אותי הלאה להמשיך בסדר היום הרגיל,
אבל לעט לעט אני מרגישה איך הם נפרמים, ולי אין כוח, אין לי כוח ללכת ...
זאת לא התקופה שלי.
תקופה של חורף.
הערפל מתשתש את כל המחשבות שלי, אני לא רואה יותר משמעויות שלפני כן היו למטרות,
הכל נרפה, מתעייף.
אני מרגישה את הרגשם בראש שלי, טיפות קטנות של עייפות מקררות את הגוף,
עוד יום עובר, ואין לי כוח לעשות אפילו את הדברים שהיו עושים לי לפני כן טוב.
כשתקופה ראה באה היא גוררת אחריה שורה ארוכה של אכזבות קטנות שדוקרות כמו מחטים קטנים את הלב שמתהפך ללא תשובה.
זה רק תקופה, אני מחזיקה לה את היד כדי לא ליפול,להרדם...
אני יכולה לקום בבוקר ולשבת שעות, באותו מקום, באותו מצב, פשוט לחלום בלי לישון
פסים שחורים נבלעים בתוך העור שלי, הופכים אותו לבלתי פגיעה,
אבל זה רק נראה..
ואני מתעטפת בחורף,
כי זאת לא התקופה שלי...
לא פסימית, ריאליסטית,
אם רק הייתי יכולה, הייתי אופטימית כמו שאני רגילה, אבל אני עייפה מזה.
רק לתקופה הזאת,
רק לחורף.
אני לא רוצה לשקוע בתחושה המוזרה הזאת, האפורה..
היא מבזבזת בי המון כוח לשווא וזמן הופך לאוויר..
אבל היא עוטפת את המחשבות שלי בריקנות שהיא מביאה איתה, צירופי מקרים יבשים,
כתמים קטנים שמתחברים בגל שלם של צבע,ואין איך להתנקות...לבינתיים..אין לאן לברוח...
אי אפשר לחזור על טעויות ישנות, כמו שאי אפשר לדעת מראש את הטעויות של העתיד,
מהכל לומדים, מזה מורכבים החיים...זה ה-חיים.
אני אף פעם לא מצטערת על כלום ממה שעברתי או עשיתי בחיים. אין להצטער על מה שכבר עבר, אפשר רק ללמוד מזה.
אבל יש לי רק משאלה,בקשה אחת לחיים לאלה-כשאני אזדקן אני רוצה לדעת שחוויתי את החיים שלי וטעמתי מהם בלי להחסיר דבר, ככה שלפני שאני אמות יהיה לי יותר דברים טובים להזכר בהם, ולא יהיו לי מטרות שלא הספקתי לממש..
אבל מה זה קשור עכשיו,
עכשיו זה היום.
היום טוב.
אבל מחר יהיה טוב יותר.
וגם אם זה רק נדמה,
זה צריך להיות.
מישהו אמר לי שכשאתה מאמין במשהו זה יקרה
ולאכשאתה רוצה משהו.
איך לגרום לעצמך להאמין..?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
