אני קוראת עכשיו איזה ספר (נו מזה קוראת, לפעמים כשיש לי כמה דקות פנויות ואני לא מתה מעייפות אני קוראת)
והיה שם איזה משפט שממש אהבתי
"לפעמים זה יותר מעליב שאוהבים אותך מהסיבות הלא נכונות, מאשר ששונאים אותך מהסיבות הנכונות"
זה נכון,
אולי זה לא קשור למה שאני חייה כרגע,אולי לא רלוונטי לעכשיו, אבל אם לתאר לעצמי את מה שזה,לנסות להכנס למשפט הזה עם המחשבות שלי,ואז התחושה פתאום מתעוררת בי, וזה אכן לא נותן מנוחה.
לא הייתי רוצה להיות עם מישהו שאוהב אותי בגלל משהו שאני לא,עדיף שלא יהיה איתי,
ואם כבר מישהו שונא אותי אז עדיף אם יש לו לזה סיבה מוצדקת (שאני אדע שזה בצדק שאני אכן עשמה ושאין כאן איזה טעות או אי הבנה) מאשר סתם ככה בגלל דעה שיקרית או שמועות לא מוצדקות.
לפעמים אני לא מבינה את עצמי,
הרבה יותר קל לגרש מחשבות מתחקמות שמתעופפות אצלי בראש ללא מנוחה,
פשוט בדרך הכי קלה להפתר מהם-להתעלם,
אבל זה לא באופי שלי, בחיי לא נתתי כבוד לאנשים שמתעלמים מהעיות, למרות שזה כ"כ מפתה לשכב על הדשא הקר ולהביט בשמים שמסחררים את הראש שלך כשהוא ריק ממחשבות, לפעמים זה טוב ככה, פשוט להתנקות.
אני תמיד מחפשת בכל סיפור של החיים שלי את הקטעים שלא מוצאים חן בעיניי,
אני לא נותן לאופטימיות להשטלת תמיד, אני מתרצת את התופעה הזאת בכך שאני ריאליסטית, לא כמו כולם,
ריאליסטית בדרך שלי, אני לוקחת את מה שרואות העיניים ומחלקת את זה לשתי קופסאות, ואוכלת את המידע בעיניים פקוחות, אני לא נותנת לעצמי לשקוע בחצי הכוס המלאה,אני נהנת ממנה, אבל אני גם לא יכולה להתעלם מהריקנות הזאת של החצי השני.
מהצד החיים שלי לא נראים מסובכים כל כך,
לפעמים אני חושבת שאם לא הרגשות החיים כלל לא היו מתפתלים כך בחוטים של אי הבנה, בחוסר החלטיות,כלל לא היו מסתבכים אחד בשני ע"י מחשבות והרהורים על כל מ שנותנים לי החיים או על כל מה שאני נואזת מספיק בכדי לקחת מהם..
מאז שהתבגרתי עם המחשבות של עצמי, התעורר בי הפחד של ההערכה הזאת שאני צריכה לתת לאנשים שקרובים אליי,
תמיד דואגת שלא יהיהלהם מספיק,
עכשיו אני מגדישה לזה הרבה יותר תצומת לב שמתבטא לרוב בחשש,כאילו הלב שלי יושב ומחשב כמה מגיע וכמה ניתן לכל אחד..וכמעט כל יום מחדש אני מודה לו על זה.
ואותו הרגש מזהיר אותי ,כדי שלא יקרה יותר שאני אעבד אדם שכבר מצאתי לו מקום בלב שלי,
כי אותם המקומות ששמורים למישהו, זה מקומות שלא מקבלים סתם, זה מקומות שנבדקו ע"י הזמן, והזמן יודע לתקתק בנקודות הכואבות שם בפנים, הוא בודק מה מגיע ולמי,לכן לפעמים נדמה שאותם האנשים שהתרחקו ואף נעלמו בחלקם מהחיים שלי בעבר,עדין המקום שלהם נשאר שמור להם,הכיסא שלהם עדין לא נשבר, אולי קפא מעט, אך הוא עדין שם,בזיכרון.
ואיש לא יודע אם הקרח הזה נמס, או שסתם מתחמם כשנתקף ע"י חיוך חם של זכרון מתוק.
עכשיו אולי שביתה, ואין מה לעשות,אבל אני מעדיפה שלא לחשוב על זה כי אני רק נהיית עצבנית מלהזכר בכמויות החומר שיהיה עליי להשלים בהמשך ומחוסר הודאות הזאת שעוטפת את כולם כרגע.
אתמול היינו בביליארד כמה אנשים,אני אישית לא אוהבת את זה מהסיבה הפשוטה שאני לא יודעת לשחק בזה, אבל חבר שלי תוך שניה מסיים משחק, אני מעשימה בזה את זה שאני נקבה, יש דברים שהטבע לא נותן לנו להסתדר איתם.לכן אני פורשת.
אל תקחו את זה קשה בנות, אני יודעת שיש יוצאי דופן, ואולי לא מעט, אבל אני לא חובבת נקבות (בסדר, אולי לא את כולן, אבל בכללי נשים זה אולי המין היפה והחזק (לא מבחינה פיזית) אבל עדין חרא, וכן, אני יודעת שאני לא גבר), רק שעם בנים קל לי יותר,אין כל מיני קפריזים וקריזות לרוב, אין את הקנאה הזאת והארמומיות, הכל הרבה יותר פשוט (כן גם בבנים יש יוצאי דופן ללא ספק) אבל אני בהרבה מקרים מעדיפה ידידים,ככה אצלי זה בתורשה ,בא יחד עם עוד אלף הרגלים רעים שירשתי מאבותיי חחח (לא שזה רע, אבל שיהיה..)
בזמן האחרון יצא לי לחשוב על כמה דברים (לא מתוך זה שאני אדם דכאוני,אני ממש לא..) אלה פשוט מכמה סיבות בריאותיות, ( לא משהו ספציפי אל תכנסו לסרטים), על מה אם פתאום הייתי מגלה שיש סיכון שאני חולה. חולה באמת .
האם הייתי מחליטה להיבדק ולדעת בודעות או שלהמשיך כרגיל,כאילו אין חשש ולחיות שווה עם עצמי בחוסר ודעות הזה, כמה שישאר,ישאר, לפחות המכה תבוא בפתאומי ולא בציפיה ופחד.ככה אני לא אצטרח להתאים את החיים שלי לזמן במקום שהזמן יראה לי את החיים.
אפשר להרהר על זה ימים ללא מנוח, אבל הכל בסוף מתגע לבד ברגע האמת, בדרך הכי לא צפויה לך מראש.
עברנו היום בנסיעה דרך בית משוגעים לילדים, (לא, לפני כן לא התכוונתי למחלת נפש) ופתאום משהו לא הסתדר לי במחשבה, איך זה בעצם שגעון של ילד? לא של מבוגר, של מישהו שאפילו לא נתקל בבעיות של החיים האמיתיים האלה עדין...
והסתקמתי עם עצמי שזה פשוט ילדים שחיים במציאות אחרת..אחרת משלנו.
אבל האם אפשר לקרוא למישהו שרואה משהו בעיניים אחרות משוגע?..
כנראה גם את זה אי אפשר להבין עד שלא תראה את אותם האנשים מקרוב, כי רק אז תוכל לגבש לעצמך דעה..
הכל נראה כל כך מאורפל כשנדמה שזה רחוק ממך,
וכל הרע תמיד נראה לך כל כך מנותק מהמציאות,
עד שזה לא מגיע למציאות שלך..
ודווקא כשנדמה שלעולם לא-זה בא.
ככה זה.
אף פעם לא דופק בדלת, אין אזהרות,
כמו אורח בלי הזמנה- נכנס לבד.
אני כבר יודעת.
טוב אני אפסיק את התהיות והחפירות שלי כאן כי מילא אין לי משהו חכם לומר עכשיו, ואם יש אז זה יקח יותר מידיי זמן, ואני בעד להתקשר לידיד שלי וצאת להתאוור קצת..
בחיי, אני נגד פסימיות.
ולא שרע לי עכשיו אבל...
פתאום כל הטוב נראה כל כך לא משמעותי.
תמיד לא מספיק, ומסביב חודרת לתוכי תחושה ריקה.
ואז אני מתחילה לתהות, האם זה בכלל הדבר הזה שקוראים לו "אושר" , או שזה סתם עוד תקופה בחיי שאני מנסה להחזיק..
כי אם זה "אושר", אז אני שואלת את הזה שם למעלה :"זה לכל מה שאתה מסוגל?"
יום הולדת ה-60ל סבתא לובה(ז"ל)
23.10
When you're gone
The pieces of my heart are missing you
When you're gone
The face I came to know is missing too
When you're gone
The words I need to hear to always get me through the day And make it okay
I miss you
כבר 17 שנה שהיא לא פה.
ונדמה שחלקינו רק מתחילים לחיות בגיל 43
כולם תמיד אמרו שאני דומה לה,
"אישה מדהימה" הם אמרו
"אהבה לרקוד,היו לה הרבה ידידים.."
"חברותית כזאת ,תמיד עם חיוך.."
אבל אמא אף פעם לא אמרה דבר..
כנראה שזה עדין כואב..
ואין לי מושג למה אני מרגישה כ"כ קשורה אליה,
אבל לפעמים נדמה כאילו כל חיי היא הייתה פה איתי.
פעם כשרק עלינו לארץ אני זוכרת את סבתא שלי, השניה, כשהיא באה לביכור
איך היא אמרה לי אז "אם לובה הייתה חייה, אני לא הייתי פה איתך עכשיו, וודאי היית רוצה אותה כאן איתך"
אולי זה פשוט כואב לדעת שאדם שהאדם הזה שכולם כ"כ אהבו היה במרחק של בסך הכל חודש מהמות שלו לחיים שלך,
ויש הרגשה כזאת ריקה של פיספוס של משהו,באמת יקר.
ואני כ"כ אוהבת את הסבתא השניה שלי,שהמשפט הזה פשוט חדר לתוכי,
כי אם אני אוהבת אותה כ"כ אז איך זה הגיוני שהיה יכול להיות אדם שהייתי יכולה לאהוב עוד יותר, בזמן שהוא קרוב אליי באותה מידה.
זה בטח קשה להבין,
אבל רגש זה לא תמיד משהו ברור...
אז אמא קרא לנו למטבח בערב,
אני ואבא עמדנו מול שלתי כוסות של יין לבן,וכוסית הנסי,
היא אמרה שזה לכבודה,
זה לא היה קל לה להפרד ממנה בגיל 20
אז שתינו את הכוס עד הסוף,נחנקים בדממה,
חיבקתי אותה, אבל פחדתי שהיא תתחיל לבכות בידיים שלי,
פחדתי להדבק בדמעות שלה
כי אני זו שאמורה לעודד,
וכבר קשה לדמיין איך זה אם היינו "מעבירים" את היום הזה איתה,
כי נדמה שמעולם גם לא היה אחרת.
היא בטח רואה אותנו עכשיו,משם.
או שאולי היא כאן קרוב,בלתי נראת,
עדיין חייה,
בלב של כל אחד מיתנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
