זה היה אמור להיות הקיץ שלנו..
תמיד תהיתי איך בדרך כלל הכול נגמר..
עוד לא ממש התחיל, אבל נראה שכה הרבה תהיתי, שהתהיות הפכו למציאות
ואז נהיה כבר מיותר..
הימים האחרונים חולפים ברבגוניות מהפנטת,
פעם מציפים אותי בתחושה של בטחון וכוח, ופעם הכול אפור,כלל לא מובן וזר..
בכלל לא רע לי, אבל לפעמים כאב ישן מזכיר את היותו עוד שם,
ולפעמים הראש זקוף, והחיוך כאילו בעצמו זוחל ישר לתוך פניי והכול בפנים מאיר ותם..
טוב לי ככה, איני יודעת מה איתי,
אבל, עכשיו אני נושמת משוחרר
וקורה שגם בנשימות הכי קצרות , פתאום כל האוויר נגמר..
אני רוצה ליישר קו,
וההתלבטות בלב שלי מערפלת כל דבר שאעשה או שעשיתי כבר,
ולא פעם ניסיתי לשכנע גם אותך שמה שעבר-עבר..
אתה אומר שאי אפשר לשכוח,
אי אפשר
וגם אם זה שווה לסלוח, הכול בפנים עדין מנוקר.
זה מיותר?
כדאי, אולי, עכשיו הכול מהתחלה.
אולי זה לא כל כך רחוק מהמילים שכבר פיזרתם,
בלי סיבה,כעת אתה בא,אין תשובה
ושקט פגום,
שקט עצום,
מילים נשברות, נמשכות בשניות,
עכשיו זה מוזר,כשהשקט הוא קר,
אותו שקט יקר,
כעט פשוט לא מוכר.
המעבר הפיזי, מלווה גם בתוכו במעבר נפשי,
והאמתי, כל מי שמכיר אותי יודע שאני אינני בנאדם כזה רגשי..
אני מתחילה את הדרך החדשה הזאת לפני שעוד הראו לי היכן זה המסלול,
וההפתעות שכבר מצאתי, הן מגוונות, וגם להן אין גבול..
הבנתי רק דבר
כל אחד יוצר בשביל עצמו את העולם שלו
ואם תשמור אותו בפנים, תפגע בעצמך,לא בו..
אתה מה שאתה חושב שאתה
לא פחות ולא יותר
בכל וויתור שלך,
אתה צועד עוד צעד מהסולם למעטה,
רק כי הלב שלך מרגיש אותך גם בלי מילים נחלש ומוותר..
אם אתה רוצה את הטוב הזה שלו ציפית
הוא יווצר שם בשבילך,
ואם אתה יודע ומרגיש את הטוב שמסביבך,
אז הוא שלך.
http://youtube.com/watch?v=qvLjZLWdTeU&feature=related
בבלוג זה
בכל הבלוגים
